עדינה בן-חנן
פורסם ב’עיתון 77′ יוני-יולי 2015
ואולי איזון שביר הוא כל מה שנוכל להשיג כאן, על פני האדמה, שהלבה המבעבעת תחתיה עלולה כל רגע להתפרץ ולבקוע את הקרום הדק שבינינו לבינה; עלולה כהרף עין להפוך לשממה את כל מה ששמנו בו מבטחנו. זלדה בשירה ‘הבית הישן’ כותבת: “ואין הבית השותק מתנדנד, / ואין הבית המשונה – / שיכור. / ארשת של סתמיות שפוכה / על פני אבניו הכהות – / והרי זה כמעט ביטחון” (שירי זלדה, עמ’ 9). נימה זו של “כמעט ביטחון” עולה גם בקריאת שיריה של יערה בן-דוד, שנעים בין הלבה המבעבעת לבין מציאות חיינו, ונאחזים בקרום הדק החוצץ ביניהן.
בשיר ‘בלי כרטיס ביקור’ הקרום הדק הזה מופיע כ”זכוכית אפלה לא מלוטשת”, וכך היא כותבת: “אני משוררת בלי כרטיס ביקור / דו צדדי, בעברית ובשפה זרה. / עובדה שגם בלי זה אני נושמת, חושקת, מתנתקת,/ נקשרת, נפרמת, קמה סובבת, / כושלת, / ובין לבין כנגד מרעין בישין / אני זכוכית אפלה לא מלוטשת”, ובהמשך השיר, “די לי… שציידים אינם בעקבותי, / גם זו לטובה / להיות משוררת חובקת גוף חי בלי מקדמי ביטחון” (עמ’ 20). שיר המתחיל “בלי כרטיס ביקור דו צדדי” ומסתיים “בלי מקדמי ביטחון, המבסס את החסר וההעדר כתפיסת עולם העולה גם משירים נוספים בספר, לדוגמה בשיר ‘שקע ברומטרי’: “מתעצמת התשוקה בחפצים / שהמגע עבר דרכם / ומהם הלאה, והשאיר אחריו / אושר הבא מן ההעדר” (עמ’ 104), או “גדר שנשענים עליה / כמו על מילה שמצמחת ענפים סוררים / מן היש אל האין” (עמ’ 14).
לפעמים הקרום הדק החוצץ בין הלבה הרותחת לבין מציאות חיינו מתעבה לאבן, או כפי שכותבת בן-דוד: ‘קמתי אבן הפוכה באוויר היוּרָה הרותחת” בשיר ‘אבן הפוכה’; שיר שאף בו מופיעים ההעדר והחסר, “בגדים בחדר השינה עוד נותנים שהות מה / לחום הגוף, לריחו, כמו המקומות הריקים / באלבום, תמונות שהוצאו מבעוד מועד” (עמ’ 68).
בספר זה, כמו בספריה הקודמים, שב וחוזר העיסוק בנקודות ההשקה בין שתי האמנויות שבן-דוד עוסקת בהן, הכתיבה והקולאז’. שיר המדגים היטב את הכתיבה כקולאז’ הוא השיר הארס-פואטי ‘זינגר קולאז”, שבו נזכרת הכותבת בדודתה מרסל התופרת במכונה מתוצרת ‘זינגר’.
“תחת השמיכה אני ילדה נוסעת סמויה, נים לא נים / מתערסלת בשקשוק המרדים של הזינגר, / מחט דוהרת במסילתה, / בתפר רכבת על שולי הבגד תך על תך, / עוצרת בקצה הבד בריקוד עצלתיים.// המודל כבר סגור אצלה בראש, לא מן הז’ורנאל. / בחגיגיות של חדש היא גוזרת את המידות / מן הנייר המרשרש עלי מלפנים ומאחור, / אחוז בסיכות כחיבורי קרונות משתקשקים” (עמ’ 76).
בקריאה נוספת של הכותרת ‘זינגר – קולאז”, אני מוצאת שאכן הצמדת פיסות הבד לבגד שלם מקבילה ליצירת הקולאז’. כמו פַּסָּל היכול לראות בעיני רוחו את הפסל בגוש האבן, כך גם דודתה מרסל ש”המודל כבר סגור אצלה בראש, לא מן הז’ורנאל”.
בבית האחרון באותו שיר כותבת בן-דוד: “מה שגזרה דודתי והניחה בארון / היה לסיפורי בדים / אותם אני גוזרת עכשיו ומדביקה, / ובוראת מהם עולם”. מסתבר, אם כן, שמאחורי כל בגד שתפרה דודה מרסל ניצב “סיפור בדים”, ביטוי המתפקד בשיר בדו-משמעות, הן הבד עצמו והן בדיית סיפור. הכתיבה, על פי בן-דוד, כמו התפירה, עשויה פיסות פיסות המחוברות זו לזו; בתפירה פיסות בדים ובכתיבה פיסות חיים. צירופן יחד לכדי יצירה העומדת בפני עצמה תלוי באיזון עדין ושביר.
עיקרון בולט בשירי הספר הוא החיפוש אחר זווית ראיה חדשה על כל עניין ודבר. בשיר ‘פרלודים’ כותבת בן-דוד: “נחבטת בקפל קרקע קשה… איש לא ציפה לי במקום המיועד בזמן הנטוש. / בלית ברירה אני משדרת במתח גבוה / מנקודה / שאיש לא שיער את היותה” (עמ’ 16). האפשרות להביט על העולם ועל ההתרחשויות מנקודת מבט חדשה ושונה “שאיש לא שיער את היותה”, זו לטעמי, מעבר למצלול, לדימויים, למטפורות ולאמצעים ספרותיים אחרים, מהות האמנות במיטבה; שהרי אין טעם לשדר מנקודה שכבר שידרו ממנה, או, לחילופין, לומר דברים מנקודת מבט ידועה ומוכרת. שירי הספר עוסקים בנושאים נוספים על אלו שהזכרתי, ואם במבט ראשון נראה שהנושאים זרים זה לזה, בקריאה נוספת עולות הזיקות העמוקות שביניהם לפני השטח. הנושאים נעים מ”שירי דיוקן”, דרך “שירי מקום” ו”קולות מן הבית”, ועד שירים על בני משפחה חיים ומתים בשער “ואני שומעת אותה צוחקת בְּקִרְבָּהּ”. מלבד שפע הנושאים שופעים בשירים גם הדימויים. בשיר ‘אני’, לדוגמה, מופיעים ארבעה דימויים זה אחר זה לאותו ‘אני’: “אני קופת שרצים עלומה נשלפת / מן הבוידעם של הרגשות הכי טחובים…”; “אני פיל. / מה פלא שמביטים בי משתאים. / פלאות אני בחלומם…”; אני בובת חרסינה עם דם כחול / חסינת שברים…”; אני לולין על חבל, / שומרת על האיזון השביר / בָּאֵלֶם. / עוטה מילים בעור נמר” (עמ’ 17).
במבט רחב על השפע הזה ניתן לומר שלא רק תהליך הכתיבה כתהליך יצירת קולאז’, אלא אף מבנה השירים וארגון הספר מבוססים על היגיון של יצירת קולאז’. מבנה הקולאז’ אינו שלמות הרמטית הן בתהליך יצירתו והן כיצירה מוגמרת. תמיד ניתן לראות את החיבורים שבין חלקיו, את הקרעים, את ההדבקות, את הרווחים, שהיוצר אינו מנסה להסתירם. כך גם תהליך בניית השירים אצל בן-דוד, וכך ארגון הספר כפיסות מציאות המונחות זו בצד זו, נפגשות, לפעמים מתחככות, משפיעות זו על זו ויוצרות יחד איזון שביר, ואולי יותר מכך אי אפשר לבקש. כאן מתגלה יושרה של בן-דוד ככותבת להביט בדברים כפי שהם בלי גוזמאות, בלי טיוחים, בלי הסתרות, עד לנקודה שבה האיזון השביר אכן נשבר כמו ב’שיר אֶלסוף’ שבעמ’ 102: “ומילים מתמוטטות פנימה כקוביות משחק”.