בלימה על סף הרגש

צביה גינור

פורסם ב”הדואר” בארה”ב 27.8.1993

“ציפור בְּעֶמְדָה של מתבוננת / תוקעת יתד בעולם” (מתוך “קולאז'”).

קובץ שיריה האחרון-לפי-שעה של יערה בן־דוד מעיד על כוח הישרדותה של שירה כנה ונבונה, למרות שנעלמה בדרך כלל מעיני הביקורת ולא זכתה להכרה מרכזית בעולמה הפעיל של השירה העברית בת דורנו. שכן, יערה היא משוררת ואמנית מתמידה ועקבית, ואף אם אינה כותבת שירה הרת עולם ונוקבת, יש בה מטען לירי ומיומנות ההולכת ומבשילה מקובץ לקובץ. זוהי שירתה של אישה הקולטת את האותות הפואטיים של זמננו, אך בוחרת לעצב את שיריה בהיענות מוחלטת לתחבולות ולסגנון של מעצבי המהפך הפואטי של שנות השישים, תוך דחייה של המודלים השליטים בשירת שנות השבעים והשמונים. ואולי משום כך נובעת הישרדותה מכאן ושוליותה מכאן. במילים אחרות, המשוררת הפנימה דרכי כתיבה המאפיינות את שירת דור עמיחי, אשר הולמות את הלך הנפש שלה, ומכאן התמדתה היצירתית, אך ויתרה על האמירה הנועזת והמבריקה, אם זו החושפנית, התהומית, או הפוסט מודרניסטית שמסמנת את שירתן של המשוררות בנות דורה, ומכאן חש הקורא באנכרוניזם כלשהו שאינו בהכרח עדות לטיבה הסגולי של השירה הזאת.

הקובץ נקרא “קולאז'”, ודיון קצר במשמעות מושג זה והאופן שבו הוא מתפרש מן השירים יצביע על פרובלמטיקה דומה לזו של התקבלותה של השירה. דהיינו, ההבטחה והציפיות המשתמעות מן הכותרת אינן מתממשות הלכה למעשה בגוף הספר: כשם שהקובץ אינו מבטא את הרוח השורה על השירה העכשווית אלא את זו שקדמה לה, כך אין השירים מממשים את הבטחת הכותרת לביטוי של הקונצפציה הקולאז’ית, שהרי שזירה של ארמזים, רפרורים, ציטוטים ושבירתם, או בדיקת משמעותם על דרך עמיחי אינה טכניקה קולאז’ית מבחינת העיקרון האמנותי השליט בה. למעשה, הקובץ מתאפיין ומצטיין דווקא באי ההתכה של חומרים נוגדים וכבעל אחדות בכל מישוריו: מבחר הנושאים, המבנים, המטפורות, התחבולות הפואטיות והשקפת העולם המשתמעת – כולם חוזרים בוואריאנטים שונים בקובץ כולו, ולזכותו ייאמר שאף כי אינו חדשני הן בקונטקסט של שירת בן־דוד, הן במסגרת השירה העכשווית, כוחו מונח באחדותו ולא בגיוונו. כותרת הקובץ, אם כן, אינה מעידה נאמנה על תכולתו.

מטעה במיוחד הקולאז’ על עטיפת הספר, מעשה ידיה של המשוררת. העטיפה היא אמנם ביטוי של הרעיון הקולאז’יסטי המקובל, המתיך זה בזה חומרים ונושאים מתחומים שונים, אשר חיבורם יוצר משמעות-על חדשה, שהיא משמעות מצטברת מתוך הקישור וההקשר של החומרים המותכים. המוטיב החוזר המארגן את קולאז’ העטיפה הוא הצליל או המוסיקה. הדמות השלטת בו היא זו של מנצח תזמורת, ומתחתיו כינור או צ’לו מעוות, עוגת יום-הולדת ומעליה נרות דולקים ונגן סקסופון, ומין שתי קופסאות-פח מחוברות על ידי חוט דק כדרך שילדים נוהגים לייצר לעצמם טלפון של משחק. עוד בקולאז’ שעון מעוות ועליו ספרות רומיות וזר שושנים אדומות.

אם נתרכז בפונקציונליות של הקולאז’ הזה לגבי השירים, מבלי לדון באיכותו או במקוריותו של ההרכב הזה, הרי שלפנינו אמנם ביצוע של התכת חומרים ורעיונות לכלל מהות מצטברת המציגה את המוטיבים של הספר. היסוד המוסיקלי המציג בקולאז’ את נושא האמנות או השירה, המכונה על ידי רות קרטון בלום נושא “ההתכוונות העצמית” (יד כותבת יד, 1989: 7), מופיע לאורך הספר הן בהתייחסות ישירה כגון: “אלמלא הקשר ההדוק בין / מוות לבין לצאת ממנו בכבוד / לא היה נולד שָׁם שיר” (עמ’ 8), הן בהתייחסות עקיפה, כגון: “אחרי שכיסו המילים / את שיש לכסות / וגילו את הגלוי לבדו / היה מוֹתַר הרחמים שָׁוֶה בְּשָׁוֶה” (עמ’ 11). נושא השיר, השירה, האמנות והתקשורת האנושית הוא לב-לבו של הספר, כאשר מוטיבים אחדים מתלווים אליו באופן מטונימי, כמו גם על גבי העטיפה: אחד מהם הוא הקול וסימולו בציוץ הציפור המטפורית והביאליקאית, למשל בשורות “שירי חוצה את הגבולות / כשאני מטלפנת לחברתי / מעבר לקו (שלום רב שובך) / להקריא לה אותו / מלה במלה” (10). ובמקום אחר: “ציפור בעמדה של מתבוננת / תוקעת יתד בעולם. בצויץ אחד של הבל פה / תהיה בקצהו בשורה / כמו נשמה מגוף המת / לגוף החי נולד באביב עת פריחה / יופי עולה מן התהום / של הולדתי” (עמ’ 43).

מוטיב נלווה נוסף הוא העין והראייה, המקביל לקול ופרדיגמאטי לנושא האמנות והתקשורת. כשם שהציפור משמיעה “צויץ אחד של הבל פה”, גם הדוברת “רואה מזוית העין” (עמ’ 7), מביטה “פנימה עין / בעין” (עמ’ 11), “מרימה ראש עין בעין” (עמ’ 13), בודקת את “הוודאות היחידה הנראית לעין” (עמ’ 19) ובעוד כתריסר שירים בוחנת את היקף ועומק הראייה והקליטה של המציאות, את הקשר בין אדם לאדם ובין אדם ועולם כקו הקיום וכמהות החיים. הערגה לתקשורת אינה ארס-פואטית למרות העיסוק בנושא השירה. התקשורת או האמנות אינן מייצגות בשירים אלה את השירה כגאולה או כייעוד, אלא כמלאכה שמטרתה לבטא את הצורך בתקשורת בין-אנושית ואת המגע שנוצר דרך השיר. השיר, אם כן, הוא מעין כלי ליצירת קשר, ואילו הקשר מתפרש בשני מובנים: זה החברתי, המימטי, וזה הקיומי, המטפיזי. במילים אחרות, האדם מוצג כיצור בודד בעולם, המנסה להגיע אל זולתו ולהגדיר את קיומו בדרך הביטוי האמנותי. הכמיהה למגע בדרך התקשורת מחליפה את הכמיהה למגע המוחשי. ערגה זו פותחת בתיאור היחסים עם האב בחייו, במותו, וגם לאחר מכן: “לבסוף / אבי בשמים נרכן / כמו בילדותי להשקיט / את הרעד / עד אין עוד עיניים / ואני תולה בו בחלונות / שָׁם הוא מנסֶה / כמו בעולם הזה / מארון הבגדים הפתוח / בשפל קול” (עמ’ 40). הקול והעין נשזרים בשיר זה להגדרת היחסים של האב ובתו ומחדדים את הגדרת המגע האנושי כמושתת על שני החושים הללו, כמחליף את האפשרות של מגע פיזי, של חוש המישוש ושל המוחש. במילים אחרות, העולם המעוצב בשירים הוא עולם של קולות ומראות, של מילים ושל מטפורות, של מרחק קבוע בין אדם לחברו, כמו בין המשוררת וידידתה המשדרות שירים בדרך הטלפון, כמו הילדים המשדרים בין קופסאות של פח, המרומזות על העטיפה.

נושא נוסף הוא נושא הזמן, המוצג על גבי העטיפה בסמלי סִפְרוֹת השעון שעל הכינור ונרות יום ההולדת. הקובץ פותח בהצגת הנושא הזה: “למצוא זמן לעצמי / גם כשיש צורך למצוא את עצמי / בזמן. מה שאני רואה מזווית העין / איננו מה שבהכרח. / הכל זורם – מאמר עתיק / יושב אצלי ושותק / מה שיבוא הוא מה שיהיה באמת” (עמ’ 7). הנה כי כן, שיר זה מייצג היטב את שירי הקובץ ומדגים את סגולותיו: האיכויות הליריות של הטון ושל התימטיקה, העמדת התקשורת (העין, המאמר, השתיקה) כקנה המידה של הזהות, הטלת הספק בראייה הסובייקטיבית כראיה של ‘אמת’, המאבק בין הזורם והמשתנה לבין היציב והעקבי, ותחושה מסוימת של אֵינְאוֹנוּת בפני זרימת הזמן.

השימוש ב’מאמר העתיק’ נראה לי כמדגים כבר מלכתחילה את מה שנראה ככוונת המשוררת בתפיסת המונח “קולאז'”. ואמנם השירים נובעים ונבנים על רפרורים אל מקורות ספרותיים ואל ביטויים שגורים או מליציים, אזכורים של ספרים וסופרים, ציטוטים המזוהים ככאלה ומסומנים במרכאות, או כאלה המניחים ידיעה מוקדמת של הקורא ומסתפקים ברמיזה, כמו למשל בשורות: “לחמם את הלב / בהברה מלעלית כגון: / שלום רב שובך וכו'” (עמ’ 27). כך אנו מוצאים רפרור ישיר אל “משל החתול והעכבר לקפקא” (עמ’ 17), ואל “בקט שחיכה שם לשווא לגודו” (עמ’ 9), וגם “לאט עולים סוסי / סוסיו של פוגל” (עמ’ 33). במילים אחרות, אחת מאושיותיה העקרוניות ביותר של השירה ושל הספרות בכלל, זו של הולדת השירה מן השירה, של נביעת היצירה הספרותית ממעיינות הלשון ותכני התרבות שהקדימוה, מוצעת כאן בשגגה כטכניקה של קולאז’ המְעָרֵב באופן מלאכותי מין בשאינו מינו. שהרי המסר הקולאז’י אמור לחדש ולהפתיע בעצם הצירוף, ואילו המסר הפואטי של השירים שלפנינו אינו מצרף אלא בודק, כדרך שעושים עמיחי וזך, ומרענן את השגור ואת המקובל.

עם זאת, מידת המודעות של המשוררת למלאכת השיר שלה ולטכניקה המרכזית של כתיבתה הופכת, מניה וביה, למוטיב העומד בפני עצמו. כלומר,הציטוט אינו נעשה בקריצת עין, באירוניה, בכיסוי, כי אם בריש גלי. כאשר נזכרת המשוררת בבקט, היא מוסיפה: “לא ציטטתי אותו / עד עכשיו” (עמ’ 9). ובדומה להתכוונות העצמית, לדיון הישיר בשיר (עמ’ 8), בכתיבתו (עמ’ 52), בהקדשתו (עמ’ 54), כך גם נעשה הרפרור חשוף ומודע. חישוף זה הוא בעוכריו של הקובץ כאשר הטכניקה דורשת את תשומת הלב של הקורא, מסיחה אותו מן השיר אל מעשה השיר. לדוגמא אביא את השיר בעמ’ 24, המורכב כולו מציטוטים שבורים ושזורים, מהשחלה של חרוזים שגורים שאינם נגאלים משגרתם על ידי הקשרם החדש, ובסופו של דבר אינם מעמידים שיר מגובש: “בעצב נולדה, אמר, / מתה על אם הדרך.// ואפשר שהיא עֲדַיִן הֵד קדמוני על פי מערה. // אם אין אני / יְשֵׁנָה לי בבגָדַי אטומה לכל רוח / מי לי? – // רוח / בעלי הכותרת”. השיר אינו מציג קולאז’ מנקודת ראות פואטית, מאחר שהוא משחיל סדרה של שברי ביטויים שאין ביניהם מרחק עקרוני, באשר הם שאובים מחומרים קיימים במישור אחיד, מתוך עולם רגשי דומה. נראה כאילו בשירים מסוימים לא הצליחה המשוררת לארגן, לסנן או לעבד את ריגושיה או מחשבתה לכדי ביטוי עצמאי, והדיהם של החומרים המתנגנים בראשה כפו עצמם עליה. משום כך אין השיר מביע תוכן או ביטוי חדש למה שכבר טעון בביטויים הקיימים, ולכן עצם אמירתם או כתיבתם היא שאמורה לייצר את הקתרזיס.

לעומת הציטוט המודע, קיימת בשירים נטיית לב, משיכה אל העדינות והעצב של שירת זלדה המתבטאת בהלך הרוח ובהרכבים הלשוניים, כגון: “לא ידעתי את נפשי אם ראה אותי” (עמ’ 24), או: “געגועים / מכלים נרותיה של אמי / עד עליית הגג / עד חצי המלכות / כדי לשאול / בשפה אילמת // ולהשאיר שמים נקיים” (עמ’ 17), כמו גם במידה של אצילות וענווה, בתפיסת האושר, בתחושת שני העולמות, הזה והבא, ברמזים אל הקיום האנושי בצל הכאב: “כשהראש בין הכתפיים / במסילה הצרה של המילוט / מן הרע והמזיק / לזרוק את הצליל לתוך / חלל הגוף שֶׁיַכֶּה – / פִּתָּיוֹן אחרון לרוח” (עמ’ 36). ובכמיהה העמוקה אל האושר: “והשמים האזינו בדריכות / למשאלת היופי שתרחיק / את הכיעור / והרע והמזיק / בעולם” (עמ’ 42). קרבה מעין זו מאששת את דבריה של יערה בן־דוד באחד השירים היפים שבקובץ (עמ’ 54): “זה הנעלם / שאני מקדישה לו את קְרוּאַי / מצותתת מצטטת מצודדת / משילה נעל. זה שהנצח חפץ ביקרו?”- ולאחר שעמדנו על הציטוטים ועל הציתותים, עומדים אנו על הצידוד, על קרבת הלב.

עולמה של בן־דוד מעוצב מחומריה הקלאסיים של הליריקה (עונות השנה והזמן האבוד, תחושות הבדידות, האובדן, הערגה, ה’אני’ החד את חידות הקיום, וכו’), מאויש בסמלים המאפיינים את שירת הנשים העברית (הציפור, הדג, המים, הרוח), מהדהד את דרך מסורת השיר הנשי הקצר ומציג מטפורות מעולמה של האישה, כמו למשל בשׁוּרוֹת: “רכונה אל בין / הקפלים שהם רכוש הנפש בלבד / אני מסירה מעלי / כל תכשיט. באצבעות עירומות / פורמת בגד תלתל שריטות / על גרב דק” (עמ’ 25). שורה עליו רוח של תבונה ענוגה, פיכחון הנאבק עם ערגה לקשר אנושי, ניסיון כן לביסוסו של ה’אני’, למרות הבדידות והאובדן, כְּמָהוּת עצמאית העומדת בזכות כוחה הפנימי אל מול הטוב והרע, הגורל על כל פרצופיו, וללא מרירות או עיוורון לאפשרות המתוקה של האושר. כך עומדות זו מול זו שורות המעידות על ההתמודדות, כגון: “מלמדת את אמי פרק / בהלכות בדידות” (עמ’ 33), מול תיאורו של זוג אוהבים בהצגה יומית: “כך הם – / בחסות החשכה הממוזגת / פרודות מלים / בגוף ראשון / ובגוף שני / קורים דקים בנקודות מפגש / מקריות. איזה אושר! / אומץ / הרבה אומץ לרקום בִּדְיוֹן / ולא לבד” (עמ’ 55). היסחפותה של הדוברת אחר האוהבים נקטעת עם ההתפכחות לבדיון שבאהבה, אך לא עד כדי שלילתה.

שירת בן־דוד מותחת את גבול הערגה עד לקצהו הקרוב מאוד אל הפתטי, ומצליחה להיעצר על קוצו של רגש, כאשר הבלימה אינה, כפי שהורגלנו, בלימה אירונית, אלא בלימה של הִגָּיוֹן שבמאזן הסופי ידו על העליונה. החשיבה והניסיון לרציונליזציה, אם במבנה השיר ואם בהשתלשלותו, וְהָעֶמְדָה של הקול הדובר כמתבונן וכחוקר, כמתרשם וכמפרש, מעצבים שירה בלתי סנטימנטלית למרות נתוניה התימטיים, שכן כמו הציפור המשוררת מתבוננת, אך שלא כמו הציפור, היא “תוקעת יתד בעולם”, שמשתמעת כהתמודדות ריאליסטית וכנוכחות בעלת חיוניות והערכה עצמית עצמאית ובלתי כנועה.