בַּכֹּל סַרְלוֹאִי
פורסם במקור ראשון/מוסף שבת 8.4.2016
בנוף השירה העברית בת זמננו בולט ספרה היפהפה של יערה בן־דוד. זהו ספר נדיר בכוחו ובעדינותו, בהיקפו ובפואטיקה שלו, המשרטט שירה עמוקה שעוסקת במהויות המשקפות את פניו של האדם.
בנוסף להיותה משוררת, בן־דוד היא גם אמנית קולאז’ים. היכולת שלה לטוות פיסות שונות של חומר לכדי יצירה שלמה ניכרת בכל מילה בספר, באופן שבו היא טווה מפגשים עם דמויות שונות מחייה לכדי מארג אנושי חומל ושלם. הספר, שמוקדש “לַחיים אתי / ולחיים בתוכי לאחר לכתם”, הוא ספר שכולו התבוננות מלאת חסד בזולת, על המצוקה והפלא שבו. באופן נדיר בשירה בכלל ובשירה העברית בפרט, מצליחה המשוררת להנכיח את הדמויות כבני אדם ממשיים, ובעת ובעונה אחת לקיים אותם כביטוי לעולמה הפנימי. בעולם הזה בולטים האח המת, המטפלת הזרה של האם והאם עצמה, שלה מוקדשים שירים שתוכם רצוף חמלה ואהבה (“הִנֵּה אֲסַפֵּר לָהּ, אֲנִי מְהַרְהֶרֶת / אֲבָל אֵינִי אוֹמֶרֶת דָּבָר. / וּמַה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר עַד עַכְשָׁו / הוּא כַּבֶּגֶד הַשּׁוֹמֵר עַל חֹם גּוּפָהּ”).
שער נפלא מוקדש לדמות שקופה בחברה ובספרות הישראלית, העובדת הזרה בּוֹבִּי בַּאם, המטפלת הנפאלית של האם, החיה במרחב של כיסופים לאם ולבן שהשאירה מאחור: “כְּשֶׁאֶחְזֹר אָבִיא לְךָ, יַלְדִּי – / הִיא שׁוֹזֶרֶת חֲלוֹם בַּחֲשַׁאי. // כְּשֶׁנִּרְדָּם הִיא הוֹפֶכֶת / לְצִפּוֹר בַּרְזֶל / צוֹלַחַת לֵיל עֲטַלֵּף וְאֶרֶץ זָרָה, / קְטֵנָה וְהוֹלֶכֶת בִּקְצֵה הַזִּכָּרוֹן”. בעומדה על סף הדלת בשובה הביתה, היא “תְּחַיֵּךְ, תִּתְמַהְמֵהַּ, תַּחֲרִישׁ / תִּכְבֹּשׁ פָּנֶיהָ כְּעֵץ רוֹכֵן בְּגַעֲגוּעַ אֶל רֵיחַ אַדְמָתוֹ”.
זהו ספר שירה הומניסטי מאוד, שכולו התחקות מחויבת אחר הממד האינטימי המחבר בין אנשים. בסופו של דבר מתחוור כי על אף פערי המרחק והשפה שביניהן, דק מאוד ההבדל בין המשוררת המתגעגעת לאחיה או לְאִמָּהּ הדועכת, ובין המטפלת צרובת הגעגוע לבנה ולחייה הרחוקים. ספרה של בן־דוד מוכיח כי ככל שמעמיקים ברגש מגיעים אל האנושי המשותף למכלול בני האדם.
לְהַקְדִּישׁ שִׁיר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ
מְעַט לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַלְאָכִים,
תַּכְרִיךְ לְעָבָר אוֹ לְעָתִיד בִּלְתִּי נִרְאֶה. לְמִי – אִם בִּכְלָל.
אוּלַי לָזֶה שֶׁהַנֶּצַח חָפֵץ בִּיקָרוֹ, לוֹ אֲנִי מַקְדִּישָׁה אֶת קְרוּאַי,
מְצוֹתֶתֶת, מְצַטֶּטֶת, מְצוֹדֶדֶת, מַשִּׁילָה נַעַל.
לְלֹא פְּרִי וּקְלִפָּה, דַּי בַּגַּלְעִין לְנַפְשׁוֹ.
לָכֵן מוּטָב לְלֹא הַקְדָּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְמֶלְצַר:
בְּבַקָּשָׁה קָפֶה שָׁחוֹר לְלֹא מַמְתִּיק וְחָלָב.