“הייתי רוצה להיות היונה שיצאה מן התיבה”

ב”איזון שביר”, יערה בן־דוד משלימה עם הזמן האלסטי וקושרת אותו לשירה: “היופי הוא בפרי שהבשיל והחמיץ לאטו/ וכבר הוא יצוק בתוך השפה”

ניצה בן-דב

פורסם בהארץ / ספרים 01.11.15

בין דפי “איזון שביר”, ספרה החדש של יערה בן־דוד, מחלחלת אליס בארץ הפלאות. היא מופיעה בשלל דרכים: החל בדיוקן המתקטן ומתגדל לפרקים של האני השרה, דרך הטיפול הגמיש והיצירתי בזמן, וכלה באיגיון חסר ההיגיון. אי לכך, ב”אני”, אחד משיריה המתכתבים עם אליס מארץ הפלאות, המשוררת שהתגלגלה לפיל, המעורר פליאה אצל כל רואהו וחש ש”פלאות נעשו לו” (ברכות נו) — יכולה, למרבה הפלא, גם לעבור בקוף של מחט.
מכאן נובעת גם ראייתה המיקרוסקופית והגמישה את הסובב אותה. כמו מבעד לזכוכית מגדלת, היא עשויה לעקוב אחר תולעת העושה את דרכה “מן הדנטל/ שעל אדן חלון העץ הכתום/ בצד מערב בין ההול למטבח”, ולהחליט: “אני מניחה לה לנפשה/ להיעלם באחד הסדקים” — הכל מתוך הבנה אינטואיטיבית שהחוויה תיהפך למלות שיר ו”מלים אינן הולכות לאיבוד”. רצוי להמתין לשעת כושר שבה ייצא השיר מן הכוח אל הפועל בלי לדחוק בו. זאת תמצית הארס־פואטיקה של המשוררת, שהיא חלק בלתי נפרד מתפישת האני שלה, המודע מאוד לעצמו.
לא רק המרחב, גם הזמן בשירי בן־דוד הוא רב פנים, אלסטי ומשתנה, והוא מתקשר לטיבו של הקיום האישי והנשי ולטיבה של המהות השירית: “אני בוראת לי זמן אחר/ מן העיגולים שאבן נרקעת למים/ ומן המים הסוגרים עלי בעיגול/ כאילו הייתי אי קטן של רובינזון.// זמן נברא מן הניתור הקצר של ציפורי בראשית/ מעץ הדעת לעץ החיים”. ובשיר הפותח את הספר, “אישור מחדש”, השינוי המתהווה, כתהליך בזמן, מתקבע לבסוף בתוצר שירי מיוחד במינו: “היופי הוא בפרי שהבשיל והחמיץ לאטו/ וכבר הוא יצוק בתוך השפה/ כמו דבר והיפוכו”.
בין שירים אחרים בשער הפותח של הספר, “שירי דיוקן”, משדר אחד אירוניה דקה ואף רתיעה והסתייגות מנורמה של יחצון המקובלת כיום. שמו “בלי כרטיס ביקור”, ובו מכריזה הדוברת: “אני משוררת בלי כרטיס ביקור”. בהמשך היא מוסיפה ואומרת: “אני זכוכית אפלה לא מלוטשת”. משמע שלא רק שאין לה, למשוררת, כרטיס ביקור מזהה, אלא שאת מקומו תופס גוף כהה, זכוכית אפלה לא מלוטשת, בולעת קרינה ומידע. די לה אפוא להיות משוררת “נטו”, או כפי שהיא מבטאת זאת בשורה האחרונה של השיר: “להיות משוררת חובקת גוף חי בלי מקדמי ביטחון”. קשה להתווכח עם המשוררת על תפישתה את עצמה. ובכל זאת יש לשירתה כרטיס ביקור ואיכויות של זכוכית מלוטשת. זו שירה רעננה וייחודית, מקורית ומורכבת. המשוררת אומרת על עצמה שגם בלי כרטיס ביקור היא “נושמת, חושקת, מתנתקת, נקשרת, נפרמת”, ודברים אלה תואמים את שירתה.
הנה דוגמה משיר דיוקן אחר הנקרא “פושטת צורה”. השיר פותח בהבעת רצונה של המשוררת להיות היונה הידועה שנשלחה מתיבת נח לראות הקלו המים מעל פני האדמה: “כעבור ארבעים יום/ הייתי רוצה להיות היונה/ שיצאה/ מן התיבה/ בשליחות למרחקי עלה זית/ ולא שבה עוד”. עלה זית טרף שהביאה היונה בפיה הופך בשיר של יערה למקום, או ליתר דיוק, לאומדן של מקום. היונה יוצאת בשליחות ל”מרחקי עלה זית”. היונה והמשוררת נושמות וחושקות את השליחות החשובה הזאת והקוראים מזדהים עם הרצון והמשימה. אבל אז מתנתקת המשוררת מהמרחב המוכר לה ולקוראיה ומסבירה שהיונה, שנשלחה בשלישית מהתיבה, לא שבה אליה עוד. ההסבר המובן מאליו הוא שברגע שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה, לא נצרכה עוד לתיבה וסימנה בכך לנח שחרבו המים מעל פני האדמה. אבל הדוברת בשיר, הנקשרת ומזדהה עם היונה, סבורה ש”הקושי שלה היה לחזור/ לא מפני שתעתה בדרך או מכפיות טובה,/ כי ברגע שנגעה רגלה באדמה/ היתה היונה לציפור פושטת צורה,/ אלמונית בסתר המדרגה”.
על הרצון, הצורך או ההשלמה עם האלמוניות למדנו מההכרזות: “אני משוררת בלי כרטיס ביקור”, “אני זכוכית אפלה לא מלוטשת”. בשיר “פושטת צורה” מחליפה היונה המפורסמת מספר בראשית את זהותה ונהפכת לציפור אלמונית בסתר המדרגה, מפני שמאסה בשליחות שייעדו לה שולחיה: “היתה יונה־ציפור מסרבת לראות/ את המצופה ממנה”. מיונה שיצאה בשליחות למרחקי ארץ, “מרחקי עלה זית”, של ספר בראשית, הפכה ליונה־ציפור סטטית של מגילת שיר השירים. בשיר השירים היא אמנם נקראת לצאת מאלמוניותה, לגלות את יופיה ולהשמיע את קולה — “יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את־מראייך, השמיעיני את־קולך כי־קולך ערב, ומראך נאוה” (שיר השירים ב, יד), אבל היונה של בן־דוד, גם את השליחות הראוותנית הזאת אינה ממהרת למלא. המטאמורפוזה שבה בחרה שומרת על פרטיותה. היא הלא יודעת ש”בעולם החדש בחוץ/ עלה ירוק אינו אלא אות לזמן קצוב/ כמו זה שטבע לפניו”.
כשהיונה המיתולוגית מסיפור המבול הביאה בפיה את העלה הירוק לנח, היה בכך אות שהחיים מתחילים מחדש ויימשכו לעולם. אבל היונה משירה של בן־דוד, שפשטה צורתה ונהפכה לציפור אלמונית בסתר המדרגה, יודעת דברים אחרים: שהירוק הוא זמני והטביעה אורבת לכל חי.
נושא המוות וההיעדר דומיננטי בשירתה של בן־דוד: רק יורדים מדרגה אחת מתחת לאדמה ואתה כבר שם. לכן מוטב להישאר אלמוני ומוגן בסתר המדרגה ולהישמר לא למעוד מעידה שאין ממנה חזרה. את ספרה החדש “איזון שביר” הקדישה “לַחיים אִתי ולַחיים בתוכי לאחר לכתם”, ובשיר “אני” היא אומרת: “אני לוליין על חבל,/ שומרת על האיזון השביר/ בָּאֵלֶם”: אלם ואלמוניות, הנמצאים במתח מתמיד עם הדחף להיחשף ולהשמיע קול, הם נושא מרתק בספר, המצדיק את שמו האוקסימורוני.