מה שיהיה באמת

גד קינר (קיסינגר)

פורסם ב’פסיפס’, גיליון 98 חורף 2016.

על עטיפת ספרה של המשוררת יערה בן־דוד “איזון שביר” מופיע קולאז’ מעשה ידיה. בנוסף על שני כישרונות אלה היא גם מבקרת ספרות וזמרת. ורב-כישרוניות זו מהדהדת בשירים עצמם, המתכתבים, מצטלבים, מסתכסכים ומשלימים איבחון שכלתני, אנאליטי, מפוכח של מציאות העצמי, שהיא כתֵיבת פנדורה עתירת הבטחות ורוחשת חרדות מודחקות (כמו בשיר “אני”: “אני קופה עלומה נשלפת / מן הבוידעם של הרגשות הכי טחובים. / ממנה זוחל ויוצא כל מה שטרם שזפתו השמש.//… אני לולין על חבל, / שומרת על האיזון השביר / בָּאֵלֶם, / עוטָה מילים בעור נמר.// על חבל הכביסה מתנדנדים / תכלת מלמעלה ותהום מלמטה”.
ונוצר הרושם ששני הצמדים האחרונים הם בעידן מות האידיאולוגיות. ישנו כאן היפוך אישי, מרומז ואירוני של ההשתלהבות הציונית הנאיבית, העל-אישית, האיתנה, המקורקעת וה”בלתי מתנדנדת” של לאה גולדברג בשיר ‘הנמל’: “תכלת מלמטה ותכלת מעל, / ככה נבנה הנמל הנמל”; מורגשת מוּדעוּת של מוזיקאית למורכבותו הסמנטית של המצלול (שימו לב לדו-משמעותה של האות ש’ – אות עיצורית “רעה” ומרגיעה כאחד בשפה העברית – החוזרת במנות גדושות בשיר הארספואטי ‘משקעים’, ומעידה מכוח האליטרציה על אגו פיוטי מטופח ומעמיק, מחד גיסא, ועל אימת קריסה מיידית, מאידך גיסא: “אני משוררת מושקעת מאוד, / יש בי משקעים בלתי פתירים / כמו גבשושי סלע / שעונים זה אל זה / בעליה התלולה / משני צדי האספלט השחור למנוע מפולת.//…); וניכרת גם ראייה מעודנת של אמנית פלסטית, ראייה רב-חושית ועל-חושית, של הנגלה לעין והנסתר ממנה (“בערב קרוב לקצה הצבע העז / אני צופה ברעד שכבר עבר / אל מישהו אחר.// …ממה עלי להתחיל – מן הריחוף הנוצתי של שומדבר. / יונה עוברת מבלי שאתבונן בה ועוד יונה / מסמנת מעוף בשמי אחלמה, כמו מילה מדגדגת בלשון. / מכל היופי הזה עולה טעמו של הֶעְדֵר / שאין לטעות בו. הטוב בעולמות.” (השיר ‘קיימת’).
יערה בן־דוד מתגלה בקובץ זה כמשוררת בשלה ומשוכללת, מודעת לעצמה, ובה בעת שבויה ב’אני’ הסוליפסיסטי שלה. מתחת למטפורות ולדימויים המקוריים, המורכבים ורוויי הסתירות הפנימיות, ובתוכם, אורבות האיריניות המאיימות: אימת הקיום הרופס, אימת הזמן הנזיל, המתכלה והמתאבן כאחד והנולד מחדש תוך כדי חיפוש עצמי שהוא גם בריחה מעצמי וחיפוש מסכות הסוואה (“כל אותו זמן הייתי עסוקה / בחיפוש אחר פסבדונים מתאים, / הולם, / דרכו אשתחל כמו חוט / בקוף של מחט. עלי למצוא זמן לעצמי / גם כשיש צורך למצוא את עצמי בזמן”. (‘זמן / ‘Panta Rei), הצורך בחסינות, הפחד להיפגע, היחסים האמביוולנטיים עם הבית הפיזי ועוד.
בתוך המנעד רב-המצלולים ורחב היריעה של הספר בולטים ביופיים, ברגישותם ובכאבם החרישי השירים המוקדשים לאם. יש בהם שפע של שורות מפעימות המתארות את האובדן שבזִקנה, כמו בשיר ‘בטרם’: “אמי מפוררת את חייה לרגעים ציפוריים / הפורחים מזיכרונה./ לחם ריחני שוב אינו מדגדג את נחיריה” (המשוררת מגשרת בין החוויה של ריח הלחם, שחושניותה המרגשת בפשטותה ובאנושיותה, השווה לכל נפש קוראת, ממחישה עד כאב את קהות החושים שהשתלטה על האם, ובד בבד מתקשרת למטפורה של האם “המפוררת” את לחם “חייה”); או בשיר ‘תמונה מסרט אילם’ המנהל דיאלוג אל-מילולי בין האם הישישה, הרצוצה גופנית והשכולה מבן, אחי המשוררת, לבין יפי העולם שהיה פעם שלה, שיר שבו דימויים ושמות תואר מקוטבים ומנוכרים זה לזה דווקא בשל הסמיכות האטימולוגית של חלק מהם כמו כאב-שבר מזוקן, צעיר, תינוק, ילד מת בתמונה, פעוטות המטיילים בעגלות וענן ציפורים מנהלים ביניהם רב-שיח הרמוני כמו קבוצות כלים שונות ומשלימות בתזמורת פילהרמונית: “כמו על רכס גבוה בהתחלף עונה / בשבר הכתף שלה רוח סתיו. / והכאב עודו צעיר ונרדם כתינוק. / האִם נגעה בו לעורר / ילד רחוק החובק אותה בתמונה על השידה?/… בחדווה רכה צדה עיני פעוטות בעגלות חולפות, / תולים עיניים שואלות בכובעה הרחב / ובחיקה הריק./ הכל כאן יפה בטווח הראייה. ענן ציפורים, / אנפה מכה במים ירקרקים, גשר מקומר.// כך מקדשת אמי את היופי המזדמן שאינו שלה, מיטיבה פניה. / ציפור לאן את?”
הצורך במוגנות, בחסות אינטימית שתעניק הדוברת בשיר לעצמה בא לידי ביטוי כבר ב’שיר הנושא’ של הקובץ: “אני עוקפת את כאב המכה, / חוצה את הדומם, לובשת / בגד הפוך עם כל סימני התפרים וריחות הגוף”. המוטו של הקובץ, הלקוח מדברי הדוכסית ב’אליס בארץ הפלאות’ – “היום אנחנו צריכים לרוץ כדי להישאר במקום” – מחדד את סינדרום הנרדפות, העדר ההגנה, המחייב למעשים קיצוניים, מפֵרֵי שגרה, על מנת לקיים את השגרה. ולא בכדי נקרא השיר הראשון “אישור מחדש”, אישור הנקנה בדמים תרתי משמע: “אני קונה לי זכויות / בחלקת הזמן הזאת / שבה משלמים תמיד / בתותי דם-דם…”, וברקע הצירוף האוקסימורונים, הספק רומנטי, ספק מקאברי “תותי דם-דם” – המכליא פרי מענג ובשרני וזב מיץ מתוק דמוי-דם, עם ה”דם” עצמו, כשהכפלת המילה יוצרת אפקט משחקי גרוטסקי, המזכיר שיר ילדים – מרחפת, שוב מתוקפה של האליטרציה (דם-דם), תבנית מוות מחרידה של “כדורי דוּם-דוּם” המסווים עצמם כתותים תמימים ומפתים.
המוות – מות העכשיו, מות הזמן, מות הזיכרון המכאיב והעתיד שאין לדעת מה הוא צופן בחובו, שלא לדבר על מות הקרובים והאהובים – מככב בשיריה של יערה בן-דוד, הרוויים בדימויים מרוכזים, חסכוניים, מורכבים אך נטולי התייפייפות פואטית. בשיר ארס-פואטי נוסף, ‘נ.ב.’, יוצרת המשוררת שידוך מפתיע ומקורי באמצעות השאלה הטריוויאלית להלכה האם להקדיש את השיר, ולמי – בין הכורח לעקוף את טראומת הקיום המצמית לבין השירה כאסטרטגיה הומיאופתית, הנאבקת במחלה באמצעי המחלה, במוות באמצעי המוות: “להקדיש שיר זה לעשותו / מעט למטה ממדרגת מלאכים” – “להקדיש” לא רק בהוראת לייחדו למישהו, אלא פשוטו כמשמעו, להפוך את השיר לקדוש, לכאורה מבע של שאיפת גאולה דתית, טרנסצנדנטית, נוסח שירי ג’ון דאן, לזקק את ההוויה השירית, להשתחרר בעזרתה מן הכבילות לגשמי ולחולף. אולם אז באות השורות הבאות ומבהירות ש”ההקדשה” אינה אלא אמצעי להכחיד את מורא הזיכרון וחרדת העתיד ולהיוותר עם הווה נצחי. אולם על מנת להשיג משאלה בלתי ניתנת להשגה זו, יש בד בבד לוותר על ההקדשה לנמען קונקרטי, משמע, לפנות אל נמען בלתי קיים, נסיך אגדתי, אלמותי ועל-זמני, “שהנצח” – ולא רק אחשוורוש הזכור לטוב מהמגילה – “חפץ ביקרו”, שאותו יש לפתות בעורמה, בהשלת נעל סינדרלית, ויחד עם מחיקת הנמען הארצי, הממשי, יש גם להפשיט את השירה מן השירה, להשאיר רק את הגלעין או את היקפה “השלדי” התפלים והעקרים, כלומר,”להרוג” את האמנות ולבטל את משמעות הקיום: “תכריך לעָבָר או לעתיד בלתי נראה. למי – אם בכלל. / אולי לזה שהנצח חפץ ביקרו, לוֹ אני מקדישה את קרואַי, / מצותתת, מצטטת, מצודדת, משילה נעל.// ללא פרי וקליפה, די בגלעין לנפשו. / לכן מוטב ללא הקדשה, כמו שאומרים למלצר: / בבקשה קפה שחור ללא ממתיק וחלב”. שיר שהוא תיאטרון האבסורד של הנפש.
דומה שההזרה הדיסוננטית ביותר של מושגים מקובלים היא זו המוחלת על הזיקה שבין הקיום האישי לבין הפרסונה האמנותית. אם הקלישאה הרווחת (ולרוב התקֵפה) היא שהאמנות היא סובלימציה של מועקת הקיום, שמתת כישרונו של האמן הופכת אותו למורם מֵעַם הנענים והסובלים מצרות היום-יום, בא השיר ‘גב אל הקיר’ והופך את הקערה על פיה: “מדוע אינך שרה, שואל המנצח,/ איזו מין זמרת את ששותקת כשכולם שרים./ קודם את צריכה לבקש רשות לא לשיר / גם מסיבות השמורות אתך,/ כי הלכת לאיבוד בתווים, כי נשבר בך הקול,/ כי השיר שלך יושב מזמן כמו ב’ממתינה’ ומחכה / לקחת אותך למקום אחר, / לארץ העיטים והבזים / לא הרחק מן התופת של דנטה…” ובסופו של השיר, בתשובתה המרומזת של הזמרת למנצח, מסלימה החוויה האובדנית המציאותית, שמחוץ לספירה האמנותית, לטראומה מצמררת של מי שחשה עצמה כנידונה להוצאה להורג ולהעדר נוכחות קיומית, שכנגדה אין באמנות כל צרי ומרפא: “ומה אם צלחתי את הלילה / גב אל הקיר / פנים בלי מראה”.
שיר זה מציע את אחד המפתחות לפענוח סוד עוצמתו החריגה של הקובץ הזה בנוף השירה הישראלית: יכולתה של המשוררת לקיים בקוסמוס הפיגורטיבי הרב-קולי והרב-רובדי שלה איזון שביר באותן תבניות צורניות עצמן בין דבר והיפוכו, בין משמעויות המזמינות את אִיוּנָן והיוולדן מחדש, בחיפוש מתמיד ונטול פשרות אחרי האותנטיות של המבע, כי רק “מה שיבוא הוא מה שיהיה באמת”. וזהו אותו דבר שאינו מניח לך, הקורא, להשיב את הספר הזה אל המדף ולהוציא ישן מפני חדש, כנהוג במקומותינו, אלא מכריח אותך לחזור ולהפוך בו שוב ושוב ולגלות בו בכל פעם רבדים סמויים שנעלמו מעיניך.