מסע בלבירינת המראות

מזל קאופמן

פורסם ב’מאזניים’, ב-2012

“במבוך המראות”, ספרה החדש של יערה בן-דוד, הוא כינוס שני של מסות ביקורת ועיון על נושאים ויצירות מספרות העולם ומן הספרות העברית שאותם פרסמה במרוצת השנים, וכן מסות חדשות הרואות כאן אור לראשונה וכוללות גם התמקדות ביצירה הבודדת. קדם לו הספר “אהבה ממבט שני” (1997), שממנו נכללו כאן מספר מאמרים בשינויי נוסח מעטים.
יערה בן-דוד, קודם להיותה מבקרת ספרות, היא משוררת ואמנית קולאז’ים. על עטיפת הספר – מִקְטַע מתוך עבודתה “תשקיף”, המכוון אל שם הספר ואל מאפייניו. מבוכים חלליים, גרם מדרגות לולייניות, השתקפויות של מקטעי מֶרחב מוצלים ומוארים, חיצוניים ופנימיים המושכים את עין המתבונן לנוע בלבירינת קסום-מתעתע ועומדים בזיקה לפשר שמו של הספר הן כריבוי של מראֶה, כלומר המימד הריאלי שממנו יונקת היצירה את כוחה ועליו היא מושתתת, והן כמראָה הנושאת בחובה עולם במובנו הביאליקאי: “לבדה תחלום לה חלום עולם הפוך / ותדגה לה בחשאי את דגי זהבה – / ואין יודע מה-בלבבה” (“הבריכה”). משל הבריכה מכוון למעמקי נפשו של הכותב אך גם לזה של הקורא, ולא פחות מכך למעמקיה של היצירה עצמה, וכך המסע בנבכי היצירה שב ומעלה את השאלה הנצחית מה קדם למה ומי ילד את מי – חומרי המציאות יצרו את השתקפותם ביצירה, או שמא היצירה היא המעצבת את פשר חיינו ואת אופן תפיסתם?
עיון במאמרים מלמד כי אין הם מאורגנים על פי זמן כתיבתם או על פי זמן פרסום היצירה, אלא על פי הקשרם המבני והתמטי. סמיכותן והצבן בכפיפה אחת של יצירות מתורגמות ויצירות מקור, מוקדמות ומאוחרות, קלאסיות ועכשוויות – שטרם נקבע מקומן בעולמה של ספרות והעיון בהן הוא פרי מעקב אחר החדש והמתהווה – כל אלו יוצרים מפגש ספרותי מרתק חוצה זמנים ומקומות. בפני הקורא נפרש מבט פנורמי רחב ועשיר המעודד אותו לשוב ולהתבונן התבוננות רעננה במיוחד באותן יצירות ספרות שנדחקו הצידה עם הזמן. כמו כן יכול הקורא לזהות וליצור קשרים אינטרטקסטואליים פוריים בין היצירות ואף להפליג מהן לעבר אלו המוכרות לו מעולמו שלו.
שני שערים לספר: פרוזה ושירה. כל שער כולל בתוכו כמה תֵמות מרכזיות המאגדות בתוכן מספר יצירות. “בלבירינת הקיום” פותח את שער הפרוזה והינו הפרק הארוך ביותר, המציג את הקיום האנושי מזוויות שונות תוך התייחסות למבחר טקסטים של קפקא, בקט, צ’כוב, מארקס, פיראנדלו וסטיינבק, וזאת בצד עיון בסיפורו הקצר של גרשון שופמן “טיול”, הנבחן אף הוא מנקודת מבט אקזיסטנציאלית מפוכחת. הפרק הבא בספר, “בחבלי התבגרות”, חושף את מורכבותן של מערכות יחסים בתוך המשפחה כמיקרוקוסמוס לבחינת יחסי ‘אני-עולם’. נקודות המבט השונות של דמויות המתבגרים, העולות מן הדיון ביצירות, מחדדות את התחושה כי אנו נעים כאן על קו-השבר, בין התפייסות עם היש (“אי-ציות” למוֹרַביה) מזה, לבין מתיחתו עד לקצותיו הכואבים מזה (“מוות קל מאוד” לסימון דה-בובואר, “איש עם דלת” לאשר רייך).
שני פרקים נוספים בשער הפרוזה הם “על זהות ומקום” ו”בצל השואה”. נבחנים בהם כאב שתי המולדות וכאב האבדן והגעגוע; גם פה עולות שאלות נוקבות שעניינן זהות והשתייכות. בשני פרקים אלה מתרחב העיון ביצירות ישראליות, תוך יצירת פסיפס מורכב של התבוננויות, המשקף את ריבוי הפנים של ההוויה הישראלית, ובתוכן גם תמונות מומנטריות, החובקות פיסות חיים קטנות (יוסל בירשטיין, “סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים”; משה בן שאול, “ארץ קטנה בדרום העיר”).
הפרק החמישי בשער זה עניינו מעגל הקיום הנשי. קביעתה של יערה בן-דוד ש”החוויה הקיומית הנשית כבר כבשה לה זה מכבר מקום חשוב וראוי בשירה ובפרוזה הישראלית” וכי “קולה של הזהות הנשית נשמע בבירור, והוא אינו יודע גבולות”, אכן משתקפת במגוון הדמויות שבהן היא דנה, כך למשל דמות האישה הסובלת ומאבקיה הסיזיפיים במסגרת הכפויה בסיפורי יהודית רותם, וכך דמות האישה היצרית המתנסה באלימות ו”מתאמנת באינפחד” מהחיים בסיפורי ציפי שחרור.
השער השני בספר הוא שער השירה. גם כאן העיון בתֵמות עשיר ומגוון ומשיק בחלקו לנושאים בשער הפרוזה, כך לדוגמה נושא האישה והאהבה ויחסי הורים ובנים. משך את תשומת ליבי במיוחד הפרק “בכבלי האמונה”, משום שהוא מאיר את פניה המורכבים ורבי השסעים של האמונה בעולמם של שני משוררים מאמינים – זלדה ואיתמר יעוז קסט, ואת כוחו של המוות, המעורר שאלות נוקבות בשירתו של שלום רצבי. כוחו של שער השירה הוא גם במעקב אחר מִחבָּרים לשוניים ומטאפוריים עתירי משמעות ומרובדים. גם כאן העמדתן המושכלת של היצירות השיריות יוצרת פסיפס מורכב, המשלים את העיון המיטיב לבחון את הייחודי בכל אחת מהן.
‘במבוך המראות’ הוא פרי עטה של כותבת רגישה ומעמיקה, המצליחה ליצור חיבור פורה בין הטקסט לבין הקורא. כתיבתה רהוטה, בהירה החותרת למובנוּת ולזיהוי עושר המשמעויות העולה מן הטקסט, זוהי קריאה הרמנויטית, הקשובה לנפש היצירה ולרקמתה המילולית, כמו גם לעולמו של היוצר.
הבחירה לחתום את ‘במבוא המראות’ בשיר הלירי “אחותי” של טוביה ריבנר אולי אינה מקרית. הכותבת שהיא גם משוררת (לא מכבר יצא לאור ספרה ‘סוס טרויאני מבטן התודעה’ בהוצאת כרמל) משיבה אותנו אל השיר הבודד ואל איכויות המפגש האינטימי והבלתי אמצעי עמו, כמו להזכיר לנו, כי לשון המראות היא-היא עיקרו של דבר.