יערה יקרה,
קיבלתי אתמול את ספרך “לובשת בגד הפוך”. קודם כל חזרתי לשירי “חיוג לילי” (סיפרתי לך בזמנו, אלה היו השירים הראשונים “האמיתיים” שקראתי כנערה בת 18. לא הבנתי איך אפשר לכתוב על נמלים בשיר! עד אז קראתי רק את השירה שלימדו בבית הספר. ובאמת, “מגובה הכוס” הוא שיר שאני מאד אוהבת עד היום.
אני גם אוהבת את האימאז’ים השקטים שלך, לא כי הם עצמם שקטים, אלא כי ההתבוננות שלך בתמונות העולם שקטה, סבלנית, לא ממהרת. ואז, אולי בזכות הסבלנות, העולם מחזיר גם הוא את מבטו ומפליא את הגילוי העצמי “אני פיל. מה פלא שמביטים בי משתאים”. מאד יפה התנועה הזאת.
השירים החדשים בספר נפלאים, נפלאים! הבית הפותח את השיר “תֶּדֶר אחֵר” הוא כמו הצנחה בטוחה ומופלאה של התודעה על האדמה. וכשהשיר מתקדם, החמיקה מתוך הדבר אל תודעה אחרת – משאירה את כל האפשרויות על כנן, זו לצד זו, כשהן אינן מתבטלות, אלא מצטברות.
ועוד, ועוד, אמשיך לקרוא בשירים.
המסה שלך בסוף הספר כל כך נהדרת וכל כך לא צפויה! בעצם, אני כמעט לא מכירה דיבור כזה שהוא אישי מאד אבל מצליח להגביה לתובנות רגשיות ואינטלקטואליות. נכון, זאת הליבה של הז’אנר המסאי, אבל אני לא מכירה כתיבה שמצליחה לחצות את נהר האש הזה של משוררת שכותבת על שירתה שלה, בישירות ולא בעקיפין, ויוצאת בשלום. ואת, מה זה יצאת!
הפרגמנטים של המסה יפהפיים אחד אחד ונקשרים לתמונה רחבה, לא לגמרי קוהרנטית, קצת כמו קפצוץ על קצות האצבעות של רקדנית על במה. והקפצוץ הזה, אסור לטעות בו, הוא מלא כוח!
כיוון שבשנים האחרונות אני מתמקדת בז’אנר המסה שהפך להיות חשוב לי מאד – אקרא עם הסטודנטים את המסה הזאת.
תודה יערה, מאד שימחת אותי עם ספרך, שצריך לומר – אובייקטיבית הוא גם מאד מאד יפה – הכריכה, הכובד. זה דבר בעולם.
תודה,
סיגל