על הספר “שירים מחדר הַמַּתָּנוֹת”
מרים גודאל
פורסם בחוברת “אפיריון” 1999
בשיר “בכמיהות של לא למעלה מזה”, החותם את הספר “שירים מחדר הַמַּתָּנוֹת” (עמ’ 63), אומרת המשוררת: “פֵּרוּרִים כמו שברירי שניות מביאים נמלים / שיעוטו כמוצאות שלל / את זאת יש לדעת / והרי פֵּרוּר אחד מחזיק תמיהה על עצם קיומו הזמני…”
מטרלינג, החוקר עולמם של בעלי חיים, שמלבד היותו חוקר היה גם פילוסוף ופייטן, מוצא באחד ממחקריו על דרכי הנמלים, שרבים רואים בהן יצורים דוחים ונחותים) שהנמלה היא יצור אצילי, מסור וחסר אנוכיות מכל יצורי האדמה. כל מה שהיא אוספת במרץ רב ובחירוף נפש, לא למען עצמה היא אוספת, אלא לצורכי הכלל. עולמה הצר כביכול אינו משקף את כוחותיה הבלתי נדלים וחתירתה לשלמות.
באחד משיריה המפורסמים, משווה המשוררת רחל את עצמה לנמלה: “…צר עולמי כעולם נמלה”. אף היא, כמוה, חותרת ללא לאות לשלמות במעשה היצירה, ודרכה אל הצמרת, כדרכה של הנמלה, היא “דרך מכאוב ודרך עמל”. את המושג “עבודת נמלים” אפשר בהחלט לייחס לעבודת היצירה. גם אם ערכה של הנמלה בעיני האדם הוא אפסי, היא יודעת לנצל כל רגע. כל פרור שהיא נושאת הוא עולם ומלואו, כאילו מבינה היא בחוש פנימי שהזמן אינו נצחי ויש לנצלו במהירות המקסימלית.
בספר שיריה השלישי “שירים מחדר המתנות” (“חדר המתנות” מתייחס לדעתי לנפשו ורוחו של האמן המבורך במתנת שמים ובסגולות יצירה) מנסה יערה בן-דוד למצות את הרגע ולהפוך את החולף לנצחי באמצעות שיריה. ואכן, אחד היסודות הדומיננטיים בשיריה הוא הרגע, ליתר דיוק, מקומו של האדם בכלל ושל היוצר בפרט בתוך הרגע, שהינו רק פֵּרוּר אחד מכלל היקום.
בדקות רגש יוצרת המשוררת מגע עם היקום ועם מה שהוא מכיל בתוכו: אדם, חיה ועוף, ועם הטבע הדומם, עם קטעי חיים צפויים ובלתי צפויים. מקומות והתרחשויות העוברים בתודעתה מעובדים בדמיונה ובחושיה ומועברים באופן אסוציאטיבי מן הפנים החוצה ומן החוץ פנימה. תחושות שהכותבת מנסה להשליך על תופעות חיצוניות ועל ידי כך ליצור מציאות חלומה. היא מציירת תמונות במילים וממזגת אותן עם עולם המציאות בצורת קולאז’. אלה רישומי תמונות שמקורם בעולם פרטי איזוטרי ובקריאה ראשונה הקורא הבלתי מיומן אולי יתקשה להבינם או לקשר ביניהם.
המעברים המהירים והאסוציאטיביים מנושא לנושא מעוררים תחושה של ביקור בלובר. בשיר “קולאז'”, למשל (עמ’ 7), מתארת בן-דוד בית מיוחד. “הבית היה שקוף, חיית קריסטל… / וקווי המיתאר של הצריחים והחלונות בהם מונה ליזה וסופר מאן דהוא בעל מקטרת / וזוג מתעלס וראש… מציץ אל התוהו. / רנסנס נגע בבארוק ובמודרני, בעמודי התיכון, / בכותרת, בצריחים. שם… איש עתיק / שם… צריח נוגע בשמים…” תמונות שונות המצטרפות לכלל תמונה שלמה ויוצרות קולאז’ אקלקטי. פה ושם מזכירה שירתה אולי משהו מתורת הזֶן, שאחד ממאפייניה הוא דבר והיפוכו:
“מדלגים הרבה מדרגות לולייניות / ומגיעים לכלום של עופרת…” (עמ’ 7). “מצב של טרם הוא אמת לאמיתה ללא התערבות חומר זר משמר / והוא כבר יצוק בתוך השפה / כמו דבר והיפוכו” (עמ’ 6), או משפט אוקסימורונים כגון: “אולי תחנוט אותי כך / נובטת לאטי / פי מלא דם ועפר / צומחת מתוך הדשן הדומם / – מילה נדירה שלא אעז להתגעגע בה / הברה אחת שאישן בתוכה כמו עליסה בארץ הפלאות” (עמ’ 57).
עם הנטייה להתמזג בתוך הרגע ולהיות חלק ממנו, קיימת מצד שני הנטייה להתכרבל ולחזור לרֶחֶם: “…כך אשכב מכורבלת בשיגעון / העולם מתפנה לערסל אותי מעט / שנים אחרי. / איך שאני מונחת על העולם הזה” (עמ’ 56). או בשיר “קולאז'”: “… אחרי ככלות הכל / שוב אניח רובי ככולי בשקערורית הזאת / שהיא לי כתבנית / ממנה לוקחתי וקמתי” (עמ’ 7).
לדעתי, הצורך האמביוולנטי הזה להתמזג ומצד שני להיעלם או להיוולד מחדש, מכיל בתוכו חיפוש אחר זהות או אחר תחושת קיום שאיננה ברורה די הצורך ל’אני השר’.
הנמלה משמשת לבן-דוד בבואה לעבודת היצירה בכלל ובבואה שלה עצמה כיוצרת, בפרט. שאלת הזמן אכן מעסיקה את הכותבת, והיא באה לידי ביטוי ברבים משיריה. “יכולתי עכשיו ללכוד את הרגע / הזדמנות של תחנה רגעית עגמומית / ומי ירגיע / מי ידובב מתים עכשיו / אפילו לא אני” (“ללא כותרת”, עמ’ 17).
“משא הפֵּרוּרִים” בלשונה הינו בעצם מסע הנפש בתוך הזמן העמוס לעייפה. “על השולחן נעו הנמלים באין מסתור / קסם בלתי נתפס / והמסע לא תם” (עמ’ 10). ואם תרצו, זהו מסע חיפוש של האמן היוצר שאינו מסתיים לעולם. קטעי הקולאז’ – תמונות ורישומי מסע – מקבלים גוון וצבע, צורה וביטוי פואטי. קטעים המאופיינים ברגישות, באיפוק ובראייה הגותית אשר לעתים מפיחים בקורא תחושה אופטימית, לעתים פסימית. כמעט כל שיר הוא תמונה אסתטית הבנויה מכמה תמונות שונות זו מזו, שבקריאה ראשונה הן נראות כחסרות חוט מקשר הגיוני, אולי בשל הֶקְשֵׁרִים אישיים. מצבים קונקרטיים הופכים לעתים למופשטים, אך הקושי בהבנת השירים אינו גורע מיופיים. אמנם יערה בן-דוד מחברת באופן אסוציאטיבי ואינטואיטיבי נושאים שונים, אך הם טוויים בחוטים סמויים ודקים של תחושות אישיות והיגיון פנימי. בשלחה אותם למרחב, כאילו מצפה המשוררת שישובו אליה נהירים וברורים יותר, ועל ידי כך היא תוכל להבין את עובדת הקיום האבסורדי, את מקומו של הרגע בתוך הקיום ואת מקומה היא בתוך הרגע.
בעולם ספק אבסורדי ספק סוריאליסטי המאוכלס במראות, אנשים, מקומות ופריטים לרוב, מבקשת הדוברת להיעלם (עוד פרדוקס) כדי לחוש שהיא כן קיימת: “יכולתי להיעלם ואיש / לא היה חושד בכלום /… מכל היופי הזה עולה טעמו של הֶעְדֵר שאין לטעות בו. הטוב בעולמות” (“מיחזור”, עמ’ 29). מצב של חוסר קיום שהוא קיום בפני עצמו. עוד סתירה הבאה לבטא התלבטות אישית, או במישור הרחב יותר, את מצבו של האמן היוצר החש בצורך “להיעדר” כדי לדלות את יצירתו מתוך ההעדר שהינו “הטוב בעולמות”, בבחינת ירידה לצורך עליה.
הכותבת קובעת את נוכחותה במקומות שונים, מהם מציאותיים, מהם מעבר למציאות. זמן חיצוני מתערבב בזמן פנימי: “…ככה אצוף / בָּרִיק החגיגי / אותו אפחד לאבד / כמו את טיפת המים האחרונה / ועד הפירור האחרון” (עמ’ 38). “הריק החגיגי”, דבר והיפוכו, סתירה בה נאחזת המשוררת על אף היותה רבת ניגודים, ואולי דווקא משום כך. באופן כללי ניתן להקיש ש”הריק החגיגי” הוא חלק בלתי נפרד ממצבו של האדם המודרני. אך במישור הספציפי הייתי מייחסת זאת אולי לתפיסת עולמה או מצב רוחה של היוצרת השואבת מתוך “הָרִיק” (ההעדר) את השראתה והופכת אותו ל”חגיגי” על ידי מעשה היצירה עצמו. הדוברת נמצאת “על אבן מאבני עין-כרם”, “בין הבתרים”, בתוך אווירת בית חולים, בשוק בעיר העתיקה, ב”טבורו של עולם” או “מתחת לאדמה”, במרומי סולמות מטאפיסיים המובילים “לאורך הדרך בהר”, ועוד ועוד, והיא שואלת את עצמה: “היכן להסתתר? בנוכחות הזאת פולשת נוכחות אחרת / מקצה השמים עד קצה הלשון”. נוכחות כפולה המבקשת להיות אחת, ברורה וקבועה, אך בד בבד מבקשת להיעלם (“נוכחות אחרת”, עמ’ 45). שוב, סתירה הבאה לרמז על מצב של חיפוש ואובדן דרך.
רישום קונקרטי ומוחשי מתוך גני לוקסמבורג (“רישום”, 46), תיאור האנשים, זוג מאוהב, השמש, הרוח, העלים, העצים, הפסלים, בליל של תנועה, צורה וצבע (ניכר בה שהיא עוסקת בציור) – כל אלה משרים על הקורא אווירה פסטוראלית נעימה ואנושית. מתוך תמונה חיצונית-קונקרטית היא ממריאה לעולמות אחרים. “כשאצליח לגנוב זמן אפתיע אותך / בזמן אוויר”. הכוונות הסמויות גורמות לקורא (לי, לפחות) תחושה של סוד שהיא רוצה לפענח.
תמצית הקיום היא ברגע החולף. המשוררת מצליחה להפוך את הרגעי לנצחי במעשה היצירה עצמו. היא מעניקה לקורא יותר מ”פירור אחד”. את עצם קיום יצירתה היא מצדיקה בפירורי מילים הנרקמות ומתגבשות לכלל שירה רגישה ומעניינת. בעבודת נמלים יסודית היא יוצרת עולם בעל איכויות אסתטיות, כשבין חוץ לפנים מפריד חוט דקיק, או, כפי שכתוב על עטיפת הספר עצמו: “זוהי התבוננות דקה, המבקשת להיאחז ברגעי ובחולף, כמו גם במשוער ובבלתי-צפוי, בראותה בהם את תמצית הקיום”.