על סיפורי הקובץ “ייסורי אדם” מאת לואיג’י פיראנדלו
יערה בן־דוד
מתוך הספר “במבוך המראות”, כרמל 2012
שיעור קומתה של יצירה נמדד לא רק באיכותה, כי אם גם במידת השלכותיה והשפעותיה על הספרות. לגבי סופר פורה וחשוב כפיראנדלו, אין ספק שלזמן הייתה השפעה מבורכת על יצירתו, הן מבחינת הרחבת תחומיה במעבר מהז’אנר הסיפורי לז’אנר התיאטרלי (לאחר שלושים שנה של כתיבת סיפורים) – והן מבחינת השפעתו ארוכת הטווח של פיראנדלו המחזאי על דור שלם של מחזאים בצרפת ובגרמניה.
אשליה ומציאות
אין ספק שביוגרפיה של סופר עשויה להאיר תהליכים מסוימים בכתיבתו, ולכן נראה שטעות עשו אותם מבקרים, שסברו כי פיראנדלו הגיע להשקפת עולמו מתוך תיאוריה פילוסופית. עשרים שנות חיים במחיצת אשתו המעורערת בנפשה הן פרק זמן נכבד למדי כדי לעצב השקפת עולם פילוסופית ספרותית. אין ספק שנוכחות האישה הזאת, שחיה בעולם מיוחד משלה, מנותק מהמציאות, הביאה את פיראנדלו להפוך את בעיית האשליה מול המציאות לנושא המרכזי של התיאטרון ושל חייו. אין ברירה לאדם אלא להיות טרף למשחק בין החיים לבין המסכה. מתוך ניסיונו הטראגי בחייו הפרטיים הבין פיראנדלו, שהעובדות הידועות לנו על הזולת הן רק עובדות חיצוניות, ומה שמסתתר מאחוריהן בלתי ניתן להשגה ברוחנו. מכיוון שבדמיונה של אשתו הוא הצטייר כדמות מסוימת, שלא תאמה לדמותו במציאות, הגיע פיראנדלו למסקנה שלאדם יש דימוי מוטעה מעצמו, דימוי סובייקטיבי מאוד, המנתק אותו מהזולת שאליו הוא מתייחס.
מכאן מגיע האדם לפיצול עצמי, להבדיל מכל היצורים והעצמים בעולם. סבלו נובע מכך שהוא חי ורואה את עצמו חי. ואילו האדם שאינו מתפצל, שאינו מהרהר על חייו, הוא כעץ השדה, כחיה הנלחמת על קיומה אך אינה מתמודדת עם בעיות. האדם עומד מול עצמו, כשם שהוא עומד מול זולתו; הוא שופט ודן את המתרחש בו. וכאשר תחושת קיומו אינה חופפת לקיום עצמו, מתרחש הקרע הטראגי בין החיים (Vita) לבין הצורה (Forma). זהו הלייטמוטיב אצל פיראנדלו; האדם העירום ללא בגדים וללא תחפושת הוא סמל המלכות יותר מן המלך. הגרוטסקה נסובה סביב חלומות האדם על חירות פיזית ורוחנית, ובעיקר על חירות שאינה ניתנת למימוש בעולם הזה. רק על ידי אקט הטירוף משתחררים מהקיפאון. רק המשחק או האשליה מגלים את פנימיותו של האדם, והמוות הבלתי נמנע מפרש באופן ספציפי את האמת הזאת שלו. בין לחשוב על החיים מתוך הפיצול ובין לחוש אותם, מעדיף פיראנדלו את האפשרות האחרונה, מכיוון שלטענתו, המחשבה היא המסוכנת ביותר.
פיראנדלו הצליח ליצור מרקם עשיר של מפגשי מציאות ברמות שונות, והדבר משתקף בכמה תימות ביצירותיו: האמנות, תהליך הכתיבה, יחסי גבר ואישה, מציאות ואשליה ואמת אבסולוטית או יחסית.
תחבולה של סוס טרויאני
הסיפורים במבחר “ייסורי אדם” בתרגומו של מנחם הרטום, מהווים חתך אופייני למוטיבים אלה ואחרים ולשאלות מטאפיסיות ביצירת פיראנדלו. בסיפור “הרדיד השחור” חיה אליאונורה בתוך עולם מפוצל ומושכת אליו גם את ג’ירלאנדו. “וג’ירלאנדו היה חושב; היה חושב שסוף-כל-סוף לא עליזים ביותר הם חייו. הנה כאן; הייתה לו אחוזה – וכאילו לא הייתה לו. היה נשוי – וכאילו לא נשא אישה. היה במלחמה עם קרוביו; רוגז על עצמו, מפני שלא היה מצליח לזכור כלום, כלום, ממה שהיה לומד”.
ראשית התהליך אצל אליאונורה נעוץ בהתחשבותה המופרזת באחיה. הלה קנה אחוזה והזמין אותה לבלות בה חודש אחד של חופש. והיא “בחשבה שאולי קנה אחיה את האחוזה הזאת כדי להשתחרר מזמן לזמן מנוכחותה אצלו, החליטה להסתגר שם בקביעות”. אבל תחושה זו נבעה אצלה מהרצון לפרוק מעל אחיה משהו מהחוב האנושי שהוא חב לה, על שהקריבה למענו את מיטב שנותיה כדי לגדלו ולחנכו, במקום הוריהם שמתו. וכך קרה שמתוך התחשבותה הרבה בו, היא הידקה סביבה את טבעת החנק; המציאות פינתה את מקומה לאשליה. אליאונורה מתבודדת באחוזה ומַסכִּינה אט אט לחיי פרישות בחיק הטבע – סממן רומנטי מובהק. אלמלא המקרה הבלתי צפוי שארע לה ושבעטיו היא נקלעה בעל כורחה למלכודת המוות של החברה, לא היה הסיפור הופך לסיפור פיראנדלי.
כמו במחזותיו, נוטל פיראנדלו נושאים מקובלים בתיאטרון הבורגני, מפרק אותם מבפנים ומראה את הביטנה הטראגית; תחבולה של סוס טרויאני. כך, למשל, גם בתחילת הסיפור “הנפטרת והחיה” אין שום סימנים המעידים על כך שהסיפור יתפתח בכיוון כה אנטי-בורגני. ואמנם, סופו הוא בבחינת סטירת לחי למוסכמות ואכזבה לרואי שחורות. פיליפה, האישה שנחשבה למתה והתגלתה כחיה, חוזרת לנהל חיי משפחה עם בעלה, שבזמן העדרה נשא לאישה את אחותה. אבל פיראנדלו נהנה מההרס שיצר בתא המשפחתי המקודש, ועוד יותר – ממפח הנפש שגרם למחכים למפולת ולשמחה לאיד, כמי שנהנה למשבתו של טורף, שטַרפּוֹ הערים עליו בחוכמה. כך מנפץ פיראנדלו באחת את הציפיות הבורגניות.
“כל צורה היא מוות”
בסיפור “המלכודת”, שאינו כלול בקובץ זה, כותב פיראנדלו:
“כולנו יצורים, שנתפסנו במלכודת, מנותקים מהזרם שלא יקפא לעולם, מסומרים לעצמנו עד מותנו”.
אך להיות נדון לבדידות או ליתר דיוק להתבודדות, שהיא אקט של חירות, פירושו להיות “נדון לזולת”, כמאמר פיראנדלו. והזולת הוא הגיהינום – מוטו מרכזי ביצירתו הסיפורית והתיאטרלית. בדידותו של האדם כשלעצמה עדיין אינה מהווה בעיה חמורה. הדילמה הכואבת היא שהאדם, בין אם ירצה ובין אם לאו, אינו חי לבדו. המסגרות שבהן הוא חי ומתקיים – המשפחה, החברה, האנושות – מעצבות עבורו צורות חיים עוד בטרם נולד; צורות קפואות, הנתונות בתוך חיים זורמים. וכאן נשען פיראנדלו על השקפתו של ברגסון בדבר זרימת החיים. הגשר הוא הכיוון שהחיים מכוונים אותנו אליו מעל לנהר, שהוא הנפש שלנו. אך יש להבהיר: אין לזהות את הגשר עם הנהר. רעיון זה מומחש כאשר הגשר מתמוטט לתוך הנהר. מרת מִימָה היא מיילדת מנוסה אך חסרת דיפלומה, ולכן היא נאלצת לשנן את תורת הרפואה על מנת למנוע את תפיסת מִשׂרתה על ידי אחרת. אך חרף כל מונחי הרפואה, מתמוטט הגשר בתוך הנהר. האינטואיציה של מרת מִימָה מנצחת את הלמדנות, את חוק החברה הקשוח.
את הניגוד בין החיים הזורמים לבין הצורה הקפואה ניתן לפרש באופן טראגי או באופן גרוטסקי. הרעיון ש”כל צורה היא מוות” מופיע תכופות בסיפורי פיראנדלו ובמחזותיו. הטראגי טמון בהכרח שהחיים יהיו מקובעים בתוך הצורה, כי עם חלוף הזמן, החיים הורסים את החיים, שבתוך הזמן ורק בתוכו הם יכולים להתקיים. בגלל הזרימה החד כיוונית של הזמן, החיים הורסים את הצורה שרק היא נותנת להם קיום. לכן כל מה שחי מוכרח למות. מכאן, מוֹתָר האמנות על החיים, שבניגוד להם אין היא מתכַּלה לעולם. כל אחת מדמויותיו של פיראנדלו מציגה עמדה אחרת ביחס לפער זה שבין אמנות לחיים.
קיום של סבל
גיבוריו של פיראנדלו – אליאונורה, ג’ירלאנדו, צ’סארינו, רוזה הזקנה, פיליפה ורוסה – כולם עומדים חסרי אונים בפני גזירת הגורל, אבל הם גם יודעים מתי להתנער ממנה ולחוש כי עליהם לעשות מעשה. בהתאבדותה פותרת אליאונורה את בעייתה ואת בעייתו של ג’ירלאנדו. גם כאן מתמוטט “הגשר” לתוך הנהר ומשתלטת הפנימיות הכאוטית על הצורה.
רוב דמויותיו של פיראנדלו מופיעות בהתהוותן. לידתן היא אחת השאלות שגם המחזה “שש נפשות מחפשות מחבר” עוסק בה, והיא קשורה להשקפתו של פיראנדלו על תהליך היצירה. בסיפורו “יממה אחת” (שאינו נכלל באסופה זו), נזרקת דמות מקרון רכבת, מבלי שתדע מי היא ומדוע נזרקה. אט אט היא מקבלת פרטי זהות ונבנית תוך צבירת זהותה. כשפיראנדלו אינו חָפֵץ בה, היא נלחמת על זכותה להתקיים, ותוך מאבק אתו על זכות זו מתעצב קיומה, קיום של סבל. ופיראנדלו מוצא מכנה משותף אך גם הבדל בינו לבינה: “הדמות יכולה להציג את הייסורים שלי. ייסוריה משותפים לשלי, אך המקורות שמהם נובע סבלי שונים לחלוטין מהסיבות שבונות את סבלה. אופי הייסורים שלי (שלא מאמינים לי, לא מקבלים את נקודת מבטי) דומה לאופי ייסוריה, אך הסיבות שונות”.
בדומיית הבדידות נחשפת בפני הגיבור הפיראנדלי האמת, המציאות האחרת מזו שהייתה גלויה לפניו כל השנים. טֶפח נוסף נחשף במציאות זו כשצ’סארינו מגרש את סוחרת הבגדים המשומשים, אשר לה עמד למכור את בגדי אמו המנוחה, לאחר שרמזה בשפת חלקות ובחיוכים מתוקים לאיזה סוג של לקוחות הייתה מייעדת בגדים וקישוטים אלה. והוא משתאה: “אוי, איך שמרו בגדים אלה, שהיו כמעט חיים, על הריח שעכר את רוחו בזמן האחרון!”
מתברר שבעיית הירושה אינה פחות חריפה מהמוות עצמו, משום שהיא מכוונת את מהלכיהם של הגיבורים בעתיד ומוסיפה להעיק עליהם. על צ’סארינו מוטל עול גידול הילד שאמו ילדה לפני מותה. חפציה מטילים את צילם על חייו, וכשהוא מקבץ את שייריהם אחד לאחד, נעשה הדימוי אודות אמו מוחשי עד כאב. בדומיית הבדידות חודרת לתודעתו ההכרה שהוא נעשה שותף בכל כורחו לרכוש שהושג בזֵעה ובייסורים. בנישואי ג’ירלאנדו לאליאונורה (בסיפור “הרדיד השחור”) קובעת מאוד שאלת הירושה השמנה שיקבל במותה. צחוק הגורל הוא שעל אף מאמציו, מוּדרת מג’ירלאנדו ההנאה מן הירושה.
“אנו מושלכים לתוך החיים בדרכים שונות: כמים, כפרפר, כאישה…”, כותב פיראנדלו, והחיים בזמן מעצבים לנו קיום כזה או אחר.