“אז מה אם לא רואים עלי מבחוץ”

חגית הלפרין

פורסם ב”גג” גיליון 24, קיץ 2011

אני

עַל סַפְסַל מוּל הַיָּם
יוֹשֶׁבֶת וּמִתְגָּרֶדֶת לֹא מְגָרֶשֶׁת זְבוּבֵי מַחְשָׁבָה.
אֲנִי נֶטוֹ פֹּה עַל קַו הַתֶּפֶר שֶׁל הַזְּמַן
הַנִּפְרָם. בְּרֶגַע זֶה אַפֶחַד חוּצְמִמֶּנִּי
הָאֹפֶק נָקִי, רַגְלַי עָמֹק בַּחֹל
וְלֹא אֶפְחַד
כָּל מַה שֶׁאֲנִי צוֹחֶקֶת אֲנִי בּוֹכָה זוֹרֶקֶת
לְתוֹךְ עַצְמִי וְהָיִיתִי לְגוּף אֶחָד
נֶטוֹ, בְּלִי דִּמּוּיִים וַחֲרוּזִים וּמִשְׁקָל.
הַכֹּל שָׂמָה עַל הַשֻּׁלְחָן תַּכְשִׁיטִים אֲהָבִים יְדִידִים
כְּאִלּוּ הָיוּ.
תְּקוּעָה עָמֹק – מִלָּה בְּשִׁיר
וּמִי יָזִיז אוֹתִי – אַפֶחַד
בְּרֶגַע זֶה וּבַבָּאִים אַחֲרָיו
בַּשָּׁעוֹת בַּיָמִים בַּמֵתִים
הַבָּאִים וְלֹא אֶחְסַר.
לֹא אִשָּׁה מְצֵרָה אֲבָל צְרוּרָה מִגַּרְגִּירֵי אֶבֶן רַבִּים.
לִפְעָמִים הַחַיִּים – אֲבָל אֲנִי אִשָּׁה בְּלִי צִירִים
לֹא רְגִישָׁה לְחֹמְקֹר,
אֲנִי אוּלָם מָלֵא מִפֶּה לְפֶה
לִפְנֵי הַתְחָלָה אוֹ אַחֲרֵי סוֹף כְּשֶׁמֻתָּר לְהִשְׁתָּעֵל
אֲנִי אֶחָד שֶׁהוּא שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר מִתְרוֹצְצִים בִּי
אָז מָה אִם לֹא רוֹאִים עָלַי מִבַּחוּץ
הָאֲדָמָה שֶׁעָלֶיהָ אֲנִי
מִתְכַּסָּה זֵעָה קָרָה, זָזָה בְּאִי נוֹחוּת.

ספר שיריה החדש של יערה בן-דוד הוא ספר עדין ואמיץ, בהיר ומורכב, מסקרן ומרגש. בספר ארבעה שערים: “בטרם”, שנכתב בהשפעת שהותה בכפר קטן בסלובניה, “שווא האהבה”, “רוח טורקת חלום” והשער המסיים “רקוויאם”, שהאירוע הטראגי בחייה, מותו של אחיה, מרחף על שיריו. אחדים משירי הספר מנהלים דו-שיח מעניין עם שירי המשוררים שקדמו לה. כך הוא השיר “לשווא אתה” שמשוחח עם שירה של דליה רביקוביץ “בובה ממוכנת” והשיר “לא בידיעת אביו ואמו”, שמשוחח עם שירו של נתן אלתרמן “האסופי”. בספר משולבים ארבעה מהקולאז’ים היפהפיים של יערה בן-דוד, שאף אותם יש לראות הן בזכות עצמם והן בהקשר לשירים.
מבין שירי הספר בחרתי להתרכז בשיר ‘אני’, שהוא בעיניי אחד השירים המרכזיים, מעין שיר-מפתח לספר כולו. זהו שיר דו-משמעי שכתוב כדבר והיפוכו.
הסיטואציה הבסיסית היא זו של אישה היושבת מול הים ומתבוננת בדמותה. אין היא מתבוננת בהשתקפותה במי הים, אלא מתבוננת בדמותה כפי שהיא נשקפת בעיני רוחה. הישיבה מול הים מזמינה כניסה לסיטואציה רומנטית או סיטואציה של מחשבות עמוקות, והמילה “מחשבה” אמנם נזכרת בשיר. אבל כפי שאני רואה את הדברים, אין זו התבוננות שלווה, ובוודאי אין זו סיטואציה רומנטית אלא בעצם היפוכה הגמור.
דמות ה’אני’ המשתקפת היא כפולת פנים, ואנסה לתאר אותה בשני פניה השונים והמנוגדים:
הפן הראשון הוא של אישה אמיצה, מלאת כוח ועוצמה, חזקה, כמו עשויה מאבן, אינה רגישה לשום דבר. היא יושבת לבד ואין אף אחד אחר חוץ ממנה. היא נטועה עמוק בחול, יציבה ויודעת שאיש לא יצליח להזיז אותה. הדמות נראית כאישה ישרה וישירה, השמה הכל על השולחן ואינה מסתירה דברים. היא עצמה עולם מלא, ועל כן אינה זקוקה לאדם נוסף, לבן זוג או לחברים, כי הרי היא מתארת את עצמה כדמות של “אחד שהוא שניים או יותר”. אך כל זה רק למראית עין. הפן האמיתי הוא לא זה הנגלה, אלא זה הנסתר מעיני כל, והאישה חושפת אותו לפנינו באומץ.
בפן השני – הסיטואציה של אישה היושבת על ספסל מול הים הופכת למגוחכת, מונמכת או אפילו נלעגת. וכך היא מתארת את עצמה: “על ספסל מול / הים יושבת ומתגרדת, לא מגרשת זבובי מחשבה”. האישה בוחנת את עצמה ביושר אכזרי וחושפת את האמת שלה. מי היא? האם היא באמת אישה אמיצה שמלאה מעצמה ואינה זקוקה לאיש? האם היא כל כך יציבה שלא ניתן להתיק אותה ממקומה שכן רגליה תקועות עמוק בחול ולא ניתן להזיזה?
מהשיר ברור שלא כך הוא המצב. רגליה, שהן עמוק בחול, אינן משדרות יציבות אלא תקיעות: היא תקועה. השורה “ומי יזיז אותי – אַפֶחַד” לכאורה משדרת מעין התגרות במובן: אף אחד לא יצליח או לא יעז להזיז אותי. אך זה רק לכאורה, שכן השורה משדרת בעת ובעונה אחת גם בדידות: אין מי שיזיז אותי. אין מי שבכלל ירצה להזיז אותי. הרגלים המכוסות בחול מתקשרות גם למוות, לגוף שלאחר המוות נקבר באדמה.
האופק הנקי – לכאורה מרמז על ניקיון, טוהר, תקווה, אך האופק הנקי הוא גם אופק שאין בו דבר. נקי מציפיות, נקי מתקווה. השורה “הכל שָׂמָה על השולחן”, שניתן היה לפרשה כיושרה, אומץ, חוסר זיוף וכו’ מתבררת כמקסם שווא, שכן המשך השורה אומרף “הכל שָׂמָה על השולחן תכשיטים, אהבים, ידידים / כאילו היו”. למעשה אין לה מה לשים על השולחן, והיא מניחה אותם רק כאילו היו. גם החוזק של האישה מתפורר. האבן שהיא כביכול עשויה ממנה אינה אבן שְׁלֵמָה, אלא גרגירים של אבן. זוהי אבן שהתפוררה.
התיאור שלה כ”אולם מלא מִפֶּה לְפֶה” – שבפן הראשון התפרש כאישה שעולמה מלא בכל טוב ואין בו מקום לשום דבר נוסף, כי יש לה רב משלה – הולך ומשתנה. שכן לא זאת הסיטואציה המדויקת. הסיטואציה המדויקת היא של אולם מלא מפה לפה לפני ההצגה או הקונצרט ולאחריה או לאחריו, בשעה שהאולם אינו ממלא את ייעודו, כשהעיקר לא התחיל או כשכבר הסתיים. על כן הסיפא של השורה מבטל את ראשיתה.
שתי הדמויות, זו האמיצה והמלאה מעצמה וזו הבודדה והנפחדת – מתלכדות בסיום השיר לדמות “אני” אחת: סיום השיר מגלה שהאישה מורכבת מחוץ וּפְנִים. היציבות נסדקת סופית כשמתברר שכל מה שאנו הקוראים הצלחנו לגלות היה בזכות ההתבוננות הפנימית, כשהאישה הצופה בעצמה גילתה לנו את האמת הנסתרת. מסתבר שהאנשים הצופים בדמותה מבחוץ אינם יכולים לראות כל זאת, שכן היא מעידה: “לא רואים עלי מבחוץ”.
השיר מסתיים בשורות: “אז מה אם לא רואים עלי מבחוץ / האדמה שעליה אני / מתכסה זעה קרה זזה / באי נוחות”. יציבותה של האדמה מתערערת, והיא מייצגת את הדמות המתגלה עתה כדמות מבוהלת ומבועתת. המסכה שנפתחה לרגע הראתה לנו את פניה הנסתרות.
השיר הכואב הזה רווי אירוניה שנועדה להסתיר את הכאב ולחפות עליו. הסיטואציות היומיומיות הקומיות מכסות את המחשבות העצובות על סוף, מוות, בדידות. מילת המפתח בשיר היא “פחד”. האישה טוענת: “ולא אֶפְחַד”, אולם סיום השיר מגלה שהאדמה שעליה נמצאת המשוררת מתכסה זעה קרה, והצירוף “אַפֶחַד”, המבליע שתי מילים וחוזר בשיר פעמיים, מזכיר אף הוא את ה”אֶפְחַד”. הפחד מתקשר איפוא לתחושת הבדידות שאין “אף אחד” גם במישור המשמעות וגם במישור הלשוני.
השיר ‘אני’ מבטא אירוניה גם באמצעות האזכורים המקראיים. אביא שתי דוגמאות: “כל מה שאני צוחקת אני בוכה זורקת / לתוך עצמי והייתי לגוף אחד”. שורות אלו מזכירות את הפסוק מספר בראשית: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. אלא שכאן הגוף האחד הוא צירוף של היא והיא ואיש מלבדה לא נמצא, והוא מדגיש דווקא את הבדידות ולא את הזוגיות.
גם הצירוף “לא אחסר” הוא צירוף דו משמעי. לכאורה זהו צירוף המביע ביטחון ומקורו בפסוקים הידועים מתהילים כ”ג: “ה’ רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, – – גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא”. אך הביטחון של האישה בשיר הוא ממנה והלאה, והפחד יורש את מקום תחושת האושר והשלווה.
השיר ‘אני’ הוא איפוא שיר של דיאגנוזה עצמית שנעשית באמצעות סיטואציות, ביטויים, צירופים ומילים היכולות להתפרש כדבר והיפוכו. כשהקורא מעמיק והולך בשיר נפתחת לפניו תיבת פנדורה ומתגלה לו שהשלווה היא שלווה מדומה והאומץ הוא מלבר ואילו במלגו מושלים הפחד והאימה. אולם בסופו של חשבון דמות האישה שבשיר היא באמת דמות אמיצה, שכן ההתבוננות פנימה היא התבוננות אמיצה, שאינה נרתעת מחישוף עצמי אכזרי. זו התבוננות של אישה המנתחת את דמותה כבאזמל חד וראייתה את עצמה רווית אירוניה. אירוניה שבאה ממקום של כאב. אירוניה שנובעת מהרצון לא ליפול בפח של רחמים עצמיים.
ואחרון אחרון חביב: בשיר הכואב ניתן למצוא לדעתי נחמה. האישה שבשיר היא “אישה נטו בלי דימויים וחרוזים ומשקל”, כפי שהיא מתארת את עצמה, אך היא גם משוררת. על כן היא “תקועה עמוק – מילה בשיר”. כלומר, השיר שהיא כותבת מנציח את דמותה, והוא זה שיישאר. בתהליך מופלא הכאב הופך לנחמה בעזרת השירה, הנחמה שבשירה.