שלום יערה,
“לא ידעתי שכאב הוא היסוד החמישי ממנו מורכב העולם”.
השורה הזו ליוותה אותי לאורך קריאת כל השירים שלך, שמשרטטים תמונות, רגשות, כאלה שכל אדם יכול למצוא בהם משהו מעצמו. הלכתי עם המילים שלך לאורך כל הספר. אהבתי מאוד את כל קבצי השירים הקודמים ואימצתי לי שורות: “שבועיים נמשך פה האביב של בטרם הכרעה”. “ידעתי. מחמת הספק ידעתי, וכבר/התחברתי למעוף היונה כמו/ יופי לכאב”. “ילד שאינו משתנה, שואל מה נשתנה”. וכל הקובץ שמוקדש לאחיך, “סוס טרויאני מבטן התודעה”. והשירים לאמך, ש”באדנות של חלום שאין בו עוד חמלה/תיסע אמי על גלגלי זמן חלקלק/עד המעצור”.
אהבתי שירים רבים כל כך, ושמחתי להיווכח כמה טובים השירים החדשים. שמעיין היצירה שלך (שמתבטא גם בתחומי אמנות אחרים) לא נחלש. כמה יפה “ילד מהגרים שוקולד מריר”. והשיר, “הפליט”. לא רק בגלל היותך “פליטת הגאות של הוריי שהיגרו מאור כשדים” את חשה חמלה והזדהות כזו כלפי “פליט וצילו הנע”. אני חושבת שההזדהות והאמפטיה הן תכונות פנימיות שיכולות רק להתחזק מחוויה אישית, אבל הן משהו קבוע בגרעין האישיות.
המורה ברתה יכולה להתברך בך, יערה. והיא אכן דיירת מישנה מוגנת בשירייך, וזוכה בהם לחיי עד.
שלך, בברכה ובתודה
אילת