הרהורים בעקבות הספר “סוס טרויאני מבטן התודעה”
רות נצר
פורסם ב”אפיריון” גיליון 120, חורף תשע”ב
אפתח בציטוט של קטעי שירים משירי יערה בן־דוד בספרה החדש, שיכולים לבטא את מהות הקולאז’:
אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה
ולא אכפת לי להיכנס לתוכה
כאן דבר לא הולך לאיבוד.
וכן:
אני מתחילה להזיז חפצים ואנשים
ולא מכוח המחשבה.
אולי אמצא משהו
הקולאז’ מאפשר אסוציאטיבִיוּת שמעֵבֶר ללוגיקה רגילה, שילוב תכנים בלתי מתקבלים על הדעת וגם את עקרון ההיפוך, האיפכא מסתברא, שהוא עיקרון יצירתי בתשתית דמות הליצן והאמן כאחד. ההיפוך מהקיים מקדם את חירות המחשבה. הקולאז’ים הם מבנים פרדוקסליים, כלומר הם מכילים דבר והיפוכו.
יש בקולאז’ של יערה בן־דוד כיוון סוריאליסטי פרדוקסלי שמזכיר את ציורי המבנים של הצייר קורנליוס אשר, שיש בהם שבירת מחיצות זמן, מרחב ולוגיקה, שמאפיינים את הלוגיקה של הלא-מודע. הלא-מודע אינו נטול לוגיקה. זו לוגיקה אחרת, לא אי-רציונלית אלא אַ-רציונלית. רציונליות רחבה יותר, רבת אפשרויות.
הקיום האנושי כולו בנוי מניגודים הפכיים: גל וחלקיק, נשימה ושאיפה, כיווץ והרפיה, שנאה ואהבה, חיים ומוות וכו’. הניגודים הם עצם קיומו של הקולאז’: הפירוק והחיבור.
הקולאז’ נוצר על ידי פירוק דבר לחלקיו וחיבור החלקים מחדש. המוטיבים הקיימים כאן בקולאז’ – השלם והחלק, החילוק והחיבור, פירוק וחיבור, הרס ובנייה, דיס אינטגרציה ואינטגרציה. למעשה, קיים כאן גם ארכיטיפ השבירה והתיקון הקבליים. זהו גם תהליך הביתור והחיבור שהאלכימאים דיברו עליו כתהליך הכרחי של התפתחות והתהוות למען טרנספורמציה וקיום ברמה גבוהה יותר.
ההרס והבנייה מחדש בולטים בתמונות הקולאז’ של בן־דוד כשהקולאז’ עוסק בתבניות של מבנים אדריכליים. אלה תמונות שמשקפות חוויית הרס, אבל גם בנייה מחודשת עם התארגנות ברמה אחרת של קיום.
אמנות המאה ה-20 הרסה את הקיים, ומהחלקים המופשטים והקוביסטים יצרה את החדש, בבחינת ארכיטיפ המוות והתחייה. מצב מעברי שבין מוות לתחייה, בין הישן שנהרס לבין החדש שנבנה עשוי לעורר מצוקה. אולם מצוקה זו היא הצד שכנגד לתחושת חרות היצירה שמתאפשרת באותו מצב עצמו של הרס הישן שחלקיו מהווים אבני יסוד לחדש.
את המצוקה שבספר השירים הזה, מצוקת אובדן האח שהיא קו התפר בנפש בין מוות לתחייה, מבטא השיר הבא:
“מביט בי / ממעלה המדרגות / מאחורי כתפו מפטיר משהו / ועדיין אינני מבינה. / אם אביט לאחור / אראה את נציב המלח שלו / לבן כצער עולם“.
הפירוק של חומרי הגלם יכול לבטא את מה שהפסיכואנליטיקאי וילפריד בּיוֹן מכנה “ההתקפה על החיבורים”, בעוד שהחיבור יכול לבטא את מה שביון מכנה יצירת “הרשת” (Grid), אשר מחברת בין החלקים של הקיום.
במובן הזה הייתי אומרת שהקולאז’, כמו השירה, יוצר תחביר מחודש לאבני הלֶגוֹ שלו (ביטוי זה מופיע באחת התמונות בספרה של בן־דוד), שהן קרעי תמונות, אסוציאציות, דימויים ומילים, ובשפת הפיזיקה המודרנית, הקולאז’ יוצר את הגל מהחלקיקים.
התוצאה מההתקפה על החיבורים היא:
“אני עיר מעורבת מבוהלת / מבולבלת לא מחוברת / קצותי שרופים / מתחברת לא מחוברת מרוסקת / מסוכסכת מתנדנדת מבוזבזת”.
ובדרך השלילה, כשמכלל לאו אתה שומע הן:
“ולא נפלתי אפיים ארצה / לא נשברתי לשברים / ולא הפלתי שערה”.
הקולאז’ מבטא את ההורס והנהרס, המבתר והמבותר, המפרק והמפורק, הפוצע והפצוע, כפי שהמשוררת כותבת:
“בלילות אני הודפת מגדלים / והם מרעידים חוזרים / עם זווית הסטייה”.
המיוחד בקולאז’ הוא היותו מכיל בקרבו את מה שהיה ואת מה שנהיה. את החלק ואת השלם שהיה ושיהיה. את תהליך ההרס (שהוא “סוס טרויאני מבטן התודעה”, כלומר מבטן הלא-מודע) ואת תהליך השיקום. במובן הזה הוא אינו מכחיש ומדחיק את השבר, את השבריריות ואת אקט ההרס והאלימות שקיים בעולם האנושי, כמו שהוא גם קיים בתהליך ההתפוררות והבלייה בטבע, אלא מכיל אותם, מקבל אותם ובכך מציע אופן של נחמה:
“בפיזה שלי הזמן לא עמד מִלֶּכֶת / עכשיו אני יודעת שהנוטֶה הַצִּדָּה / בז לאפשרות האחרת / וּבַמָּקוֹם שהוא / אין מי שיעמוד במקומו”.
יתרה מזו; השלם שנוצר מחיבור המפורק והרכבת השברים מתגלה כבעל איכות אלכימית חדשה גבוהה יותר – זו האמנות.
נתבונן בתמונות שאבני הבניין שלהן הם בניינים. בעמ’ 85 יש קומפוזיציה סימטרית ותחושה של מבנה חדש, שצד ימין שלו מוליך את המבט כלפי מעלה, ומעבר לתמונת הזעקה של מונק, שאי אפשר להתעלם ממשמעותה, מגיעים אל חלון מאיר מבעד לאפלה. מצד שמאל המבט מוליך אל הפעמון המצלצל, גם הוא כאות גאולה אפשרי, שמזכיר את השיר של ז’ון דון “אל תשאל למי קורא הפעמון. לך הוא קורא”.
לעומת זאת, הקולאז’ בעמ’ 69 + 55 נראה כמו נפילת מגדל בבל, שיכול לבטא איום של הרס כללי, או את המיתוס שעומד מאחוריו, שהוא ההרס-תוצאה של ההיבריס האנושי. אולי בימינו זה ההיבריס האורבני שתוצאתו הרס.
דמות האדם ניבטת מתחת או מתוך החלקים בקולאז’ים רבים, כשהיא עצמה חלקית, אולי פגועה, אולי מעוכה ונמעכת.
אני ערה לכך שאין באפשרותי להתבונן ביצירה כלשהי בלי המבט הפסיכולוגי, ובכלל, המבט שלנו ביצירה של הזולת הוא תמיד סובייקטיבי ולכן פרשני. האם אני רואה מה שיש שם או את עצמי הניבטת בתמונה? או האם אני רואה את המצב האנושי? זו השאלה שהוגים גדולים ממני תוהים עליה. יונג אומר שראיית הלא-מודע האישי כמקור היצירה מצמצמת ומגבילה את הנפש ואת הבנת האמנות בכלל. רולאן בארת מדבר על מות המחבר, שפירושו שכל קורא-צופה מחבר מחדש את היצירה. יונג מדבר על הלא-מודע הקולקטיבי הכלל אנושי שהמחבר מבטא אותו דרך יצירתו האישית, והוא זה שניבט מבעד לתמונה, ולאקאן מדבר על הלא-מודע של היצירה עצמה: לא האמן יוצר, אלא היצירה שיש לה לא-מודע משלה – רעיון דומה למדי לרעיון של הלא-מודע הקולקטיבי.
יצירה, שמבטאת את התכנים של הלא-מודע הקולקטיבי, מבטאת תהליכים כלל אנושיים. מנקודת מבט זו נוכל לומר שהקולאז’, שנוצר כאמנות בראשית המאה ה-20, מבטא תהליכים של מאה זו. ואמנם נראה שאמנות הקולאז’ במאה ה-20 מבטאת את הזעזוע של התמוטטות האמיתות הגדולות במאה ה-20, כשתהליכי ההרס פגעו בתודעת האמת המוחלטת והאפשרות לאמונה בכלל בעולם שנהיה חילוני. כלומר, התשתית של הלא-מודע הקולקטיבי של המאה ה-20 היא תפיסת העולם הפוסט-מודרנית, המבטאת עמדה ביקורתית חתרנית של דקונסטרוקציה; פירוק המבנים וההנחות שהיו קיימות עד כה.
הקולאז’, להבנתי, הוא ביטוי של המצב הקיומי הפוסט מודרני המנותץ שהוא המבוך, מעין שביל-דרך שאמורה להוליך לאן-שהוא. אולם הדרך פתלתלה ונבוכה, אף כי ההולך בה שואף למצב הקיומי השלם יותר, לפוטנציאל הכוליות השלם יותר שבנפש ובקיום האנושי.
יערה בן־דוד יוצרת קולאז’ים זה שנים רבות, והם כוללים היבטים שונים. בספר השירים שלפנינו בולט האובדן והשבר האישי בעקבותיו, ובמובן הזה יש התאמה בשירים ובקולאז’ים בספר בין ההיבט המסוים הזה של אלמנט ההרס וההתארגנות מתוכו.
באחד מגיליונות “גג” בן־דוד כותבת: “בניגוד לשיר הנכתב ברגע של חסד (ואין זו מליצה. אני עדיין נמנית עם המכירים בזכות קיומה של המלה ‘השראה’), בקולאז’ התהליך הפוך: לאחר התבוננות סלקטיבית בחומר שברשותי, אני מתחילה למיינו בקפידה ולעצבו בהתאם לרעיון שהבשיל בתוכי אגב ברירת החומר. אני כופה את עצמי על החומר הזר, אוהבת להתמודד עם התלות הטוטאלית בו ומעבירה אותו דרך הפריזמה שלי. זאת חֶדְוַת הַמְּצַאי הַזָּמִין, המקשרת בין גזירי התמונות כמו במשחק פָּזֶל. שלא כבכתיבת שיר, את הקולאז’ אני מתכננת לפני ההדבקה, ובכל זאת גורם המקריות נשאר שריר וקיים. התוצאה הסופית שונה כמעט תמיד מן המודל הראשון”.
וכן: “בדומה לקולאז’ הויזואלי, גם המילים בשיר, בהקשרן היוצא דופן, עורכות סדר חדש לדברים שתמיד ידענו. ערכו של השיר תלוי בסדר החדש הזה, שבדרך כלל אינו נובע מן הרובד ההכרתי”.
האמירה של יערה בן־דוד שמצוטטת בעטיפת הספר, שהיא פועלת ביודעין בקולאז’, נובעת אולי מתוך הצורך שלנו לשלוט, ומהאשליה שהמחשבה מניעה אותנו. אני חושבת שגם המחשבה חושבת אותנו ולא רק אנחנו אותה. גם היא היבט של לא-מודע ומודע כאחד. בן־דוד כותבת: “רק בבבל או בפיזה / לא נחתכו דברים. / כאן תשוקת ההרס סוס טרויאני / מבטן התודעה”.
הביטוי “סוס טרויאני מבטן התודעה”, שהוא גם שם הספר, מכיל את הפרדוקס הזה. תשוקת ההרס שעליה המשוררת כותבת שהיא הסוס הטרויאני, מתייחסת לסוס שהוכנס בעורמה אל טרויה מבלי שאנשי טרויה ידעו על כך. כלומר התרחש תהליך לא-מודע לתודעה, אבל מודע למי שגרם לו. “בטן התודעה” הוא ביטוי שמכיל הן את התודעה והן את הבטן שמסמלת את הסמוי, הלא-מודע. לכן הביטוי הזה מכיל את המודע והלא-מודע כאחד.
לא-מודע / תת-מודע – מי כותב את מה? אני חושבת שלא המחשבה והמודעות הם שמעצבים את היצירה, אלא הם משפיעים מעצמם על אקטיבציה של התהליך הלא-מודע היצירתי שמחלחל אל מה שאנחנו חווים כחשיבה. חשיבה מודעת ומתכננת היא עודף מבט על תהליך היצירה והוא בעייתי. יש סיפור הודי על העגורה האורגת שארגה שטיחים מופלאים בלילה ואסרה על בעלה להביט בעת היצירה. כשהביט – אבד כוח האריגה שלה. וכן הסיפור על היעלמותה של אורידיקה בשאול כשאורפאוס הביט לאחור לראות אם היא מאחוריו, עולה מהשאול. בעיניי זהו מיתוס על הסקרנות של התודעה שרוצה להביט ביודעין על תהליך היצירה המתרחש מאחורי גבנו, שכמו אורידיקה, עולה מתוך המעמקים מאחורי גבו של אורפאוס. כשהתודעה רוצה לשלוט בתהליך היצירה ו”לראות” אותו – היא עלולה לאבד את היצירה בשל כך.
איום ההתפרקות מבוטא בשיר הבא:
“אלמלא נעלתי עיניים / חישקתי שפתיים אִגְרַפְתִּי מחשבה / כל חרוזי הצבעונין היו מחליקים / ומתפזרים”.
ומכאן הצורך בסדר מארגן, אף שהמציאות לא מספקת את הסדר המבוקש:
“שבכל הלילות / שאלה צלולה ככדור בדולח / ותשובה מעפר. / הלילה הזה כולו מרור. / תם ורשע ואחד שהחכים / ולא שאל. וכך סדורים ישבו / והיין נשפך זה הדם / שפוך חֲמָתְךָ – ולמה בְּחֵמָה שפוכה / ושמא מלאך ולא שטן / שמר צעדיו עד כאן / מה נשתנה – / והסדר טרם שב”.
האמנות היא איפוא האפשרות האולטימטיבית ליצור סדר מתוך ההרס. אמנות הקולאז’ של יערה בן־דוד מיטיבה לבטא זאת.