יערה יקרה,
קראתי את השירים בספרך ‘איזון שביר’, בעניין ובהתפעלות. את מפליאה לעשות בשירייך – “משדרת במתח גבוה”, “מצוטטת, מצטטת, מצודדת, משילה נעל”. לשונך היא “מלשון הפעמון, הכסף והבדיה”. את “מניפה מלים כמו קמח בנפת זהב דק מן הדק וזוֹרָה הלאה” “חֶמלה, עֶרגה, עֶרְיָה”, “שומרת על האיזון השביר בָּאֵלֶם”.
שירייך מצטיינים בראייה ייחודית – “מסרבת לראות את המצופה ממנה”. הם רציניים ומעמיקים, הוגים בחיים ובמשמעותם, בסבל ובחֶסֶר, בערגה לאושר. והשפה עשירה ורבת יופי, דקויות, ודימויים מופלאים.
לדוגמא: “והאֵלֶם כמו תמנון משתרג בין קירותי; “על אוכף הזמן היא דוהרת להקטין מרחקים”; “שלהי קיץ זהובים הם קְצֵה הכמיהה. ואחריה מה – נדנדה איטית כמו מרירות עדינה נימוחה בפה”; “פרפר לבן זמן אילם יתמלא ציפורי הזיה”.
השירים שלך ושלי שונים מאד בצורתם ובמוקד שלהם – שלך פנימי ומעמיק יותר – אבל בנפשותינו קווי דמיון רבים, ואני חשה קירבה אלייך.
תודה על הזכות שנתת לי לקרוא בספרך ובשירייך היפים כל כך.
ואסיים בשירך ‘מוטב כאן’, חלק ב’:
ב
שְׁתִי וָעֵרֶב אֲנִי
וְהָעוֹלָם הוּא מִלָּה שֶׁנָּפְלָה בְּתוֹכִי.
נְקֻדָּה.
מָה אָמַרְתִּי. רַק מִלָּה אָמַרְתִּי,
מִלָּה עֲרִירִית בָּעוֹלָם.
שֶׁלֹּא בִּידִיעָתָהּ גַּם הִיא קוֹרֶסֶת
עַל הָאַחֶרֶת.
כְּבָר מְאֻחָר
אִם לֹא אָזוּז, יְכַסֶּה אוֹתִי הַטַּל.
שלך בידידות ובהוקרה,
ארלט