באור האמת הפנימית

יפה בנימיני

פורסם ב’מאזניים’, גיליון 6 – 5, ספטמבר 2006.

שמו של ספר מהווה כרטיס כניסה לשירים, אך אינו אמור לממש ציפיות בכיוון מסוים. כבר שם הספר “ליטוף באור מלא” יוצר בקורא תחושה דיכוטומית: מצד אחד, משתמעת מן המילה “ליטוף” הבטחה למגע רך מלא אהבה ונוצרת ציפייה לשירה רומנטית עדינה ונסתרת. מצד שני, שלא כמו במודל הרומנטי הידוע, הליטוף אינו נעשה בהיחבא ובחושך, אלא בגלוי – ובאור מלא. במילים אחרות: בביטוי “באור מלא” מגולמת ידיעה מראש שציפייה זו לא תתממש, וגם אם תהיה רומנטיקה, היא תישבר באירוניה מתריסה, כדרך שנשברים היום מרבית המיתוסים.
כפי שנראה בהמשך, הצירוף האוקסימורונים המופיע בשם הספר עשוי לאפיין שירים לא מעטים בו. הקורא יגלה עד מהרה כי האור המלא בשירים אינו אור חיצוני, המוכר מן המציאות הריאלית, אלא אור פנימי, מלא וייחודי, שהנסתר והמרומז שבו רב על הגלוי והברור. כך, שלא כמו בזרם הקלאסי, אלא כמו בזרם הרומנטי, הכוונה היא לאור הבוקע ממעמקים שלא תמיד מודעים להם. הקול הדובר בשירים הוא בדרך כלל קולה של אישה, שלפעמים נוקטת בלשון ‘אני’, ולפעמים, תוך התבוננותה בדמות נשית אחרת, מספרת על הנקרה בחייה.
רבים מהחומרים, המשובצים ומאוזכרים בשירים בדרכים שונות, שאובים ממקורות תרבותיים, לשוניים וספרותיים ידועים. נמצא איזכורים רבים מהספרות העולמית לילדים ולמבוגרים, למשל: הנסיך הקטן, עליסה בארץ הפלאות, החלילן מהֶמלין, הגמדים בליליפוט, הברון מינכהאוזן, הנזל וגרטל, סבתא בישלה דייסה, הדחליל בגינה, דון קישוט ועוד. גם את עקבות המיתולוגיה היוונית ניתן לזהות כאן: דמטר ואיקרוס, דדלוס, פרומתאוס ועוד. איזכורים ממקורותינו טבועים בביטויים ובמושגים מהתורה שבכתב ומהתורה שבע”פ, כמו: עץ הדעת ועץ החיים, יונה ועורב, הר הברכה והר הקללה, רחוק מפנינים מִכְרָהּ, כאסוף ביצים עזובות, עד חצי המלכות, תחנוט פָגֶיהָ, חוני המעגל, ועוד ועוד.
מוחזר ומואר
אבל כל אחד מאיזכורים אלה, בדרך מיקומו בשיר וביחסו לסיטואציה המעוצבת בו, נראה כאילו מוחזר מחדש ומואר באור מלא ואחר. אפשר למצוא בשירים גם חומרים רבים מהַמְּצַאי הריאלי העכשווי, ואפשר לומר הטריוויאלי והמוכר לכל, למשל: חומרים מעולם המחשב, המשווים נימה הומוריסטית מיוחדת לשיר, מילים לועזיות, מילים מעולם התקשורת כמו רדיו פתוח, משיבון, מספר חסוי ועוד. בנוסף – חומרים מן הריאליה היומיומית בבית ובחוץ: עליה במעלית, נסיעה במכונית, אישה תולה כביסה, מכירת בית, השכנה הצועקת ממול, הליכה לחתונה, חסרי בית, גינה ציבורית, חנות כל דבר בדולר אחד, שָׁם אין החלפות, עליה על סולם להורדת בגדי חורף, העברת מברשת בשיער, ועוד.
גם החומרים הללו, בדומה לחומרים מן המאגר הספרותי-תרבותי, משמשים אמצעי בידי המשוררת לביטוי עצמיותה הייחודית.
לכאורה, גם חומרי הלשון בכל שיר מוכרים ונהירים. אבל החיבור בין המילים והדבק של הלשון הפיגורטיבית בשיריה של יערה בן-דוד יוצרים סיטואציה בלתי שגרתית ומפתיעה, שאנו מהלכים בה כמו בחלום. לקרוא יש תחושה שהסיטואציה המעוצבת בכל שיר מחומרים מוכרים, היא מעבר למודע, וּמְחוֹזָהּ הוא העולם הרגשי המורכב והמרובד.
שירים מאתגרים
בשל הייחוד האישי הזה ניתן לומר על כל השירים שהם מאתגרים פענוח. בקריאה קשובה אפשר, למשל, לעמוד על צפונותיו של השיר הפותח “בעוד זמן קצר”. הבית הראשון הוא משפט, המבטא בתוכנו נוהג רווח ומוכר לכולנו: “בעוד זמן קצר יזיזו / את מחוגי השעון קדימה”. בני אדם החליטו על הנהגת שעון קיץ, מהאביב עד הסתיו, כדי לנצל יותר את שעות האור, על כל המשתמע מכך. אם נאזין למוזיקליות של המשפט הזה, הנוצרת בו מהאליטרציה של האותיות ז’, ק’, מ’, נמצא בצליליה תּוֹאַם לצלילי המרוץ קדימה עם הזמן, זה המבוטא בְּתוֹכְנוֹ.
בבית השני נמצא כי בניגוד לרבים, שהוזכרו בבית הראשון, הדוברת בלשון ‘אני’ אינה רצה עם כולם קדימה, אלא עומדת ובוראת לעצמה זמן אחר, שונה מזה המקובל על כולם. הזמן שלה נוצר “מן העיגולים שעושה / אבן למים”. אמנם כמו הצורה המעגלית של השעון, כך גם צורת העיגולים, שנוצרים ממעשה האבן למים. וכמו זרימת הזמן בשעון כך יש זרימה בזמן האחר שבראה הדוברת. אבל בזמנה הזרימה אינה בקו מעגלי החוזר על עצמו, אלא במישורים עיגוליים מלאים שהולכים ומתרבים, הולכים ומתרחבים במקום, במרחב.
בבית השלישי מתברר שיש זהות בין הדוברת לבין האבן שחוללה את העיגולים במים, כי המים סוגרים עליה בעיגול. הביטוי “סוגרים עלי” משדר פחד מפני טביעה ודאית, כי הזמן הנוצר מעיגולי המים בהחלט מאיים על האבן, שיצרה עיגולים אלה, ומפני כובדה היא בוודאי עלולה כל רגע לשקוע בתוכם. אבל הדימוי בהמשך עשוי להרגיע מעט פחד זה: “כאילו הייתי אי קטן / של רובינזון”, כי האבן מהבית הקודם התחלפה כאן באי קטן, שלא ישקע במהרה כמוה. גם ההרמז לרובינזון קרוזו מרגיע, שכן הגיבור מן הסיפור הידוע שרד באי הקטן שאליו נקלע. יחד עם זאת, ההרמז משדר עכשיו תודעה ברורה של בדידות, שהיא נחלת מי שבורא לו זמן ייחודי משלו ולא צועד בזמן של כולם.
הבית הרביעי והאחרון לוקח אותנו להרמז נוסף, שהפעם הוא לקוח מהסיפור המקראי על גן העדן: “זמן נברא / מן הניתור הקצר של ציפורי בראשית / מעץ הדעת לעץ החיים”. להרמז זה יש קשר סמוי גם להרמז הקודם של האי, שבו חי רובינזון קרוזו כמו האדם הראשון בגן העדן. אבל כאן הוא מציג את גן העדן לפני בריאת האדם ואחרי בריאת הציפורים, גן עדן שהתאפיין בשני עציו המפורסמים ובצו האלוהי שהוטל ביחס אליהם.
האדם, שאכל מעץ הדעת, הֶחְכִּים, ותבונתו דִרְבְּנָה אותו לרוץ, להזיז מחוגים קדימה, להשתכלל ולהספיק יותר. אבל שכרו יצא בהפסדו. הוא הפסיד את החיים, את נצח החיים שמעל לזמן. הדוברת כבת אדם אמנם בראה לה זמן אחר ושונה מזמנם של אחרים, אבל גם זמנה האחר הוא זמן מאיים ומפחיד והוא בסופו של דבר גם מבודד.
ואז, בציור המקורי המופיע בבית זה מגיעה הדוברת להגדרת הזמן הנכסף, לא זה של האחרים ולא זה שלה. לפי צביונה הפילוסופי של הגדרה זו, הזמן הנכסף הוא זה שנוצר מניתור, ולו קצר, כמו ניתור הציפור, הנוגע הן בעץ הדעת והן בעץ החיים. הדוברת רואה מראה זה ושומעת את צליליו, וגם לנו מתאפשר לשמוע אותו באליטרציה של הר’ החוזרת כאן בצפיפות.
באוכלו מעץ הדעת איבד האדם את גן העדן ואת הזמן הנכסף, האינסופי. כל מה שהוא עושה בתבונתו הוא מרוץ קדחתני עם הזמן, מרוץ שאינו מותיר לו זמן לחיים, גם לאלה הקצרים שהוקצבו לו. לבסוף כשהוא נעצר, הוא עשוי להרגיש עד כמה החמיץ את החיים.
למרות כל הסיכונים, בראה לעצמה הדוברת זמן אחר, עיגולי ומלא בתוך הזמן הזורם, ואף שאין בו נצח, יש בו מלאות של חיים.
שיר אחר של יערה בן-דוד “מה שסבתא בישלה” משקף בתמציתיות ומנקודת מבט כפולה את אחד הכאבים הגדולים של בני הדור השלישי, דור הסבים והסבתות.
הדוברת כמו עומדת מן הצד
הדוברת כמו עומדת מן הצד וצופה בסיטואציה שהתרחשה בעבר הלא רחוק. מופיעה כאן סבתא, ויש להניח כי הנמען שאליו פונה הדוברת הוא הנכד. הסבתא בישלה ורצתה שהנכד יאכל את תבשילה, אבל הנכד הכזיב. ברקע מהדהד ההרמז לשיר הילדים הידוע “סבתא בישלה דייסה”. זהו שיר המכונה “שיר אצבעות”, מכיוון שמדקלמים אותו לילד קטנטן תוך המחשת הדקלום בכף ידו של הילד ובאצבעותיו. בזמן הדקלום והמשחק נוצרת קומוניקציה מלאה ומהנה בין המדקלם לילד.
לעומת זאת, בשיר של יערה בן-דוד יש שבירת הסיטואציה המוכרת: נמצא כאן רק אחד, שכל הבישול של הסבתא היה עבורו, והנה הוא לא אכל ממנו. ניכר כי הדוברת, הפונה ישירות לנכד הזה, לא רק מתארת לו את הסיטואציה, אלא גם מבליעה בזה תוכחה סמויה כלפיו, שכן תוצאת התנהגותו היא סבתא מאוכזבת, הנותנת לציפורים את המאכל, שאולי היה אהוב עליו פעם.
והמאכל הוא “אורז אדום הבטחה”. צבעו האדום של התבשיל מזכיר בדרך אסוציאטיבית את הנזיד האדום מספר בראשית, שבשבילו עֵשָׂו היה מוכן לוותר על בכורתו. והנה, את האורז האדום הזה, שהוא הבטחה, הנכד דחה.
הדוברת, בדומה לסבתא, מוצאת נחמה ברציונליזציה: “מִצְוָה לתת לציפורים הרעבות”. הנכד אמנם לא אכל, אבל יש ציפורים רעבות בעולם, וזו מִצְוָה להאכילן; אותן לא צריך לשדל. הן באות מרצונן “בכל החלונות, מכתרות את הבית”. אבל כפי שנראה, הסבתא אינה מוצאת בכך נחמה מלאה, כי ביתה בהווה, בהעדר הנכד האוכל מדייסתה, הוא מרוקן. צער ההתרוקנות והבדידות מומחש כאן בהעמדת המילה “מרוקן” בשורה נפרדת.
השיר מסתיים בהיגד הלקוח ממגילת אסתר – “עד חצי המלכות”, המקשר בין הסיטואציה החיצונית לסיטואציה הפנימית העולה מהשיר. לפי הפירוש הידוע יותר לביטוי זה, מדובר כאן במוכנות למלא אחר כל בקשה ומשאלה במחיר המלא של חצי מהמלכות. מפירוש זה משתמע שהבית בהווה מרוקן, זאת לאחר שהסבתא הייתה מוכנה לתת הכל, אפילו חצי ממלכותה.
אבל לביטוי “עד חצי המלכות” ישנו גם פירוש אחר, של חז”ל: “עד חצי המלכות, ולא כל המלכות ולא כל דבר שחוצץ למלכות” (מגילה, ט”ו; ע”ב). חז”ל פירשו את המילה “חצי” במובן של חציצה, וראו כאן לא את החצי המלא, אלא את החצי הריק. לפי פירוש זה, בית הסבתא מרוקן, וכמו חצי ממלכותה נלקח ממנה, זאת בשל מעשהו של הנכד שחצץ בינה לבינו.
שני הפירושים מעשירים את הטקסט בביטוי הלך הנפש הן של הסבתא והן של הדוברת, הצופה בה ומזדהה עם כאבה.
וכן, כל שיר בספרה של יערה בן-דוד דובר אלינו ברבדי משמעויות, בקומפוזיציה אישית, חופשית ומקורית. בכוח הריתמוס של המילים אנו נוטים לא אחת לחצות את גבולות המחשבה וההיגיון ולהתמסר להקשבה אינטימית ל”מיטב המילים במיטב סדרן”. גם הקולאז’ים הצבעוניים של המשוררת המשובצים בספר – הגם שהם אוטונומיים במבעם האמנותי ואינם אילוסטרציה לשיר זה או אחר – תואמים לאופי השירים בשזירת הפרטים בהם כמו גם במשמעויות הנובעות מהם.