בשבחי השורה הפרומה המפירה את הסדר

דברים על ספר שיריה של יערה בן-דוד בערב ההשקה ב”בית היוצר”

זיוה שמיר

פורסם ב’גג’ גיליון 36

שירי איזון שביר ׁ(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015) מאת יערה בן-דוד נראים ממבט ראשון כשירים שאינם מסגירים סודות אישיים – הכול מעודן, יפה ואסתטי מאוד, כמו בכתיבה המשתייכת לאותו זרם הקרוי בשם “אמנות-לשֵׁם-אמנות”: יש בכתיבתה צדדים חזותיים ומלודיים עשירים, המסתייעים ברמיזות רבות ליצירות מן האמנות הפלסטית, מן הספרות ומן המוזיקה. כאמנית רב-תחומית יערה אכן מממשת את ההמלצה של פרידריך ניטשה שעל האמן למזג ביצירתו את כל האמנויות. שירתה מציבה לפני קוראיה תיבת תהודה גדולה ועמוקה, ובה צלילים ומראות המשתברים אלה באלה ויוצרים יחדיו קולאז’ מילולי מדהים ביופיו.
ואולם, בשירי איזון שביר יש משהו מטעה המתגלה לעין רק בקריאה חוזרת. לכאורה, לפנינו כאמור שירים מכופתרים ואימפֶּרסונליים, המכסים יותר מִשהם מְגַלים, אבל מתחת לחזוּת המכופתרת הזאת, מתחת לפני השטח, רוחשים עניינים אחרים המעמידים את האיזון והעידון בסימן שאלה. יש בקובץ שורות לא מעטות כמו: “תְּהוֹם מָלְאָה קוֹל כְּחַיָּה / וַאֲנִי הַחַיָּה מְלַקֶּקֶת וְנִרְגַעַת / כְּאִלּוּ בָּא טַרְפִּי בִּקְרָבַי” (עמ’ 11), או כמו: “אֲנִי קֻפַּת שְׁרָצִים עֲלוּמָה נִשְׁלֶפֶת / מִן הַבּוֹיְדֶעם שֶׁל הָרְגָשׁוֹת הֲכִי טְחוּבִים”. שורות כאלה וכגון אלה מעמידות בסימן שאלה את האסתטיציזם המכופתר והמלוטש של “אמנות-לשֵׁם-אמנות”, ויוצרות אִתּוֹ מערכת של ניגודים אוקסימורונים.
בדרך כלל אנחנו חושבים על אוקסימורון כעל פיגורת לשון בוטה, כי אנו זוכרים את האוקסימורון השלונסקאי (“כַּאֲבוּקָה שְׁחוֹרָה דּוֹלֵק לוֹ הַלַּיִל”) או את האוקסימורון האלתרמני (“דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת”), שבהם מתנגשים ניגודים עזים. ואולם, לפעמים יש בשירה תופעה שניתן לכנותה בשם “אוקסימורון מעודן” (אוקסימורון בפני עצמו, תופעה סגנונית שבּהּ הבחנתי לראשונה בספרי על רטוש להתחיל מאלף משנת 1991). הנה, בשורה “מִבְּאֵר-מַרְאוֹת-הַשָּׁרָב” שבשירה של רחל “הפתח נפתח”, מתנגשים על דרך האוקסימורון המעודן מקור המים וחזון התעתועים המִדבּרי שמקורו בחוסר מים. רחל מעולם לא השתמשה באוקסימורון הבינרי “הצעקני”, שאִפיין את שירתם של שלונסקי ושל בני חוגו, אך מתברר שהאוקסימורון המעודן שלה נחרת בזיכרון הקורא לא פחות מצירופים אוקסימורוניים מוחצנים ושנוני חוד. כך גם אצל יערה בן-דוד: אפילו בכותרת של הספר איזון שביר יש משהו מן האוקסימורון, כי מאיזון אנחנו מצפים שיהיה חזק ויציב, וכאן הוא שביר, בדומה לקולאז’ של הבקבוקים בשקית הדיוטי פרי, מעשה ידיה של יערה, המצולם על-גבי העטיפה הקדמית של הספר. וראוי כמובן להזכיר את משמעות הצירוף “דיוטי פרי”: “דיוטי פרי” זה לא רק פטור ממכס, אלא גם פטור משירות, מתפקיד; ובפירוש המילולי הראשוני משולבת ההתנגשות בין חובה לחופש. יש כאן רצון להתיר את הרסן, להפתיע ולהתפרע קצת. כלומר, מתחת לרובד הנראה לעין של שירה סדורה וממושטרת רוחשים כאן דברים אחרים, המפירים את הסדר והמשמעת הפנימית, בדומה לשיר הפתיחה של הקובץ, שבו מסוּפּר על הבגד ההפוך שלובשת הדוברת עם התפרים הגלויים, שיר שבּוֹ היא מוסכת מן הבליל המכושף של הגיהינום שלה אל זה של אחרים: “אֲנִי עוֹקֶפֶת אֶת כְּאֵב הַמַּכָּה, / חוֹצָה אֶת הַדּוֹמֵם, לוֹבֶשֶׁת / בֶּגֶד הָפוּךְ עִם כָּל סִימָנֵי הַתְּפָרִים וְרֵיחוֹת הַגּוּף. / כְּמוֹ מְכוּרָה לִכְשָׁפִים הוֹלֶכֶת וּמוֹסֶכֶת / מִן הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁלִּי אֶל / הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁל אֲחֵרִים” (עמ’ 8).
עליי לציין שבאופן אישי הופתעתי כשקראתי את ספר המסות של יערה בן-דוד במבוך המראות: קריאה בפרקי ספרות עברית וכללית שראה אור לפני שנתיים-שלוש, ומצאתי בו פרקים אחדים על קפקא. הופתעתי מן המשיכה דווקא אל הספרות החידתית והעמומה הזאת, הדיסהרמונית, המתמודדת עם מצבים קיצוניים של אי ודאות. ליערה בן-דוד אישיות נעימה והרמונית, ומה לה ולאווירה המסויטת העולה מסיפורי קפקא?! במיוחד מתגלה בספר מסותיה משיכה לסיפור “הגלגול” של קפקא, אולי בשל הגרעין אישי המשותף: גם בסיפורו של קפקא יש אב ואם, בן ובת, כמו במשפחה הגרעינית של יערה בן-דוד לפני פטירת אחיה. שירתהּ של יערה בן-דוד אף היא אינה הרמונית אלא לכאורה. לא פעם שירתהּ מורדת בסדר ובמשמעת, והיא מצהירה על כך גלויות ומפורשות: “אֲנָשִׁים מִתְפָּרְקִים לִי בֵּין הַיָּדַיִם, / אֶחָד אֶחָד. / אָדָם שָׁלֵם מִתְפָּרֵק מִחִבּוּרָיו / כְּמוֹ סֵפֶר מִתְמָרֵד בִּכְרִיכָתוֹ הַרַכָּה, / וְסוֹף הַמִּשְׂחָק בְּheart disk- לֹא מִתְכַּלֶּה.” (עמ’ 31). ודוק, אפילו המילים מתפרעות כאן ומתמרדות, וה-hard disk, הדיסק הקשיח של המחשב, הופך לדיסקט של הלב, שבּוֹ הכול קורס ומתפרק לגורמים. כלומר, מצד אחד יש בשירה הזאת הרבה תשומת לב ליצורים קטנים ורופסים כמו תולעת, פרפר וגם נמלה הנזכרת כמה פעמים. וישנם גם אובייקטים קטנים כמו גרעין של פרי או קצה חוט שכוססים בין השִׁניים, אבל מצד שני יש פה גם גאווה כמו מלכותית.
גם תופעה כעין זו זיהיתי בשירה של המשוררת העברייה הראשונה שלנו, ולכן הכתרתי את ספרי על רחל בכותרת רקפת – ענווה וגאווה בשירת רחל. כזכור, רחל כתבה על עצמה “רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי” ודימתה את עצמה לנמלה, אבל בבית השני של שירה נאמר: “גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת”, זאת אומרת שאותה ענווה של הנמלה מתחלפת פתאום ברגש של עליונות, של שאיפה לגדולות. וגם אצל יערה ניכרת תופעה דומה: היא מדמה את עצמה לבובת חרסינה עם דם כחול, והאֵם מתוארת (וכבר הבחין עוזי שביט שבספר יש לא אחת חלחול בין הדמויות) כ”הוֹד מַלְכוּתָהּ עֲדַיִן זְקוּפָה בְּכִסְאָהּ הַמִּתְגַּלְגֵּל […] פַּנּוּ לָהּ דֶּרֶךְ […] עַל הַמִּדְרָכָה כְּעַל שְׁטִיחַ מַלְכוּת” (עמ’ 51). יש בספרה של יערה בן-דוד ענווה וצניעות, אך שיריה חדורים גם תחושות של עליונות, תולדה של משוררת המכירה באצילוּתה ובערך עצמה.
חרף גילה הצעיר, ליערה יש הרבה מתודעת גזר דינו של החלוף. אקרא לסיום את השיר הקצר “נשמת פרפר בשעווה” (עמ’ 53) – שיר על מוות כפול שלכד את תשומת לבי, ולא רק משום שהוא מתכתב עם הסצנה הראשונה של מקבת, מחזהו של שיקספיר. השיר אומר: “פַּרְפָּר תּוֹעֶה / כְּבִנְבוּאַת מְכַשֵּׁפוֹת,/ אוֹר הוּא שְׁחוֹר וּשְׁחוֹר / הוּא אוֹר, / וְנֶאֱסָף אֵלָיו טוֹבֵעַ בְּשַׁעֲוָה”; והוא מסתיים במילים: “אֵיךְ יָכוֹל הָיָה לָדַעַת / שֶׁבְּכַבּוֹתוֹ אֶת נֵר הַזִּכָּרוֹן שֶׁהִדְלִיקָה אִמִּי / הוּא מְכַבֶּה עַצְמוֹ מִמֶּנָּהּ לְתָמִיד”.
תמונה כעין זו מצויה בשירת ביאליק, כשהמשורר תיאר בשיר “שבעה” את נשמת המת שבאה כמו פרפר דרך החלון, טובלת בשעווה של נר הנשמה. וגם בשיר “אמי זיכרונה לברכה” הדמעה הבוערת מכבה את הנר. ובשיר “לא הראני אלוהים” כלולות השורות: “וְאוּלַי כַּפַּרְפָּר, מִסָּבִיב לַשַּׁלְהֶבֶת / רַקֵּד וּפַזֵּז תֵּצֵא נַפְשִׁי; / אוֹ כְשַׁלְהֶבֶת הַנֵּר עַצְמָהּ, לִפְנֵי כְלוֹת שַׁמְנָהּ, / בְּחַבְלֵי מוֹתָהּ תְּפַרְפֵּר […] עֲדֵי נָפְלָהּ פִּתְאֹם אֶל תְּהוֹם אֲפֵלָה / וְכָבְתָה לָנֶצַח”. בכל השירים האלה הנר והנשמה כרוכים זה בזה כמו פתילה בשלהבת, וכולם מעידים על גזר דינו של החלוף, אך יערה כאמור עוד צעירה ונכונו לה עתידות, ואנחנו בציפייה דרוכה לקראת הספר הבא.