“דאגה”

תערוכת קולאז’ של יערה בן־דוד בבית סוקולוב בתל-אביב, 2009

מירי קרימולובסקי, אוצרת.

פורסם ב”כאן”, כתב עת לאמנות

“לאדם הוענקה תבונה, וגם כוח היצירה, והוא יכול להוסיף על מה שמצא לפניו, אבל עד כה לא היה יוצר כי אם משמיד. יערות נעלמים, נהרות מתייבשים, יצורי טבע נעלמים, האקלים נהרס והאדמה נעשית דלה ומכוערת יותר ויותר” (אנטון צ’כוב).

יערה בן דוד היא משוררת ואמנית. את עבודותיה הוא יוצרת בטכניקת הקולאז’. טכניקת הקולאז’ (הדבקה בצרפתית) היא טכניקה בה נבנית התמונה בשלמותה או בחלקה מחומרים ומעצמים מצויים או כאלה המיוצרים בייצור חרושתי. לא בכדי עוסקת בן דוד בטכניקה זו, טכניקה שמאז ומתמיד אפשרה לאמנים לחצות את הגבול המפריד בין קטגוריה אמנותית אחת לשניה ואולי אף נתנה אפשרות לחצות את התחום שבין המציאות למעלה על הבד. נדמה שהעובדה כי בן דוד היא משוררת, מחברת אותה לטכניקה שבבסיסה כושר יצירתי לארגן מרכיבים שונים וליצור מהם דימויים בני תוקף. בקולאז’, האמן משמש כבמאי המשחק ומציב את שחקניו (חלקי הקולאז’ ובמקרה של בן דוד גזרי עיתונים ומגזינים) מזיז, מסלק ומצרף מחדש לכלל מציאות חדשה. כך גם בשירה, המילים הן מעין גזרי עיתונים מהם בונה בן דוד מציאות חדשה, לרוב מטפורית, כשהמילים לרוב בונות דימוי שונה מאד מזה שבהקשר הטבעי שלהן.
באמנות הסינית היה זה נייר צבעוני שקוף של צורות גזורות בדגמים מורכבים, אנרי מאטיס השתמש אף הוא במגזרות נייר צבעוני, אך אמנות הקולאז’ התפתחה באופן מרשים בעיקר בתקופה הקוביסטית. פיקאסו ובראק היו הראשונים שהחלו לחבר בין מרקמים ורמזים לחפצים ממשיים.
הם השתמשו בגזרי עיתונים, פיסות מלמלה, קלפים בעלי מרקם ונייר שיש בו דגם החוזר על עצמו ובעיקר, הכניסו אל שפת הקולאז’ את המילה הכתובה. רוב היוצרים בקולאז’ בוחרים את החומרים שלהם בהתאם לשלל האסוציאציות הרגשיות, הפוליטיות או הקומיות הקשורות בהם, אך חלקם מצרפים חומרים שנבחרו לכך משום סיבות צורניות מובהקות ולא ספרותיות.
סגנון יצירתה של בן דוד מתקשר בעיקר לאמנות הסוריאליסטית בה אמנים כמו דאלי ומגריט ציירו דמויות ואובייקטים באופן ריאליסטי ולעיתים אף היפר- ריאליסטי אך במחבר בין הדברים נבנתה מציאות חדשה שבה האובייקטים מתפקדים שלא בתפקידם המסורתי. בן דוד עובדת בדרך דומה, גוזרת מעיתונים ומגזינים אובייקטים דמויות ואותיות ברורים מאד ובצורתם השלמה, אך מחברת אותם בצורה מפתיעה ולמעשה בונה מציאות חדשה, סובייקטיבית.

כך בסדרה האדריכלית, סדרה עליה החלה לעבוד בשנת 2005, מחברת בן דוד בין מרכיבים אדריכלים שונים ויוצרת מבנים חדשים. החיבורים נוצרים בין מבנים עתיקים לגורדי שחקים ובין מרכיבים מתקופות שונות – מדרגות, כרכובים ופתחים שונים. כישרונה של בן דוד בכך שהיא אינה מחברת את המבנים אחד לאחד, אלא שוזרת מרכיבים שונים ממבנים שונים וכך יוצרת כאמור את ה”ייצור” החדש, דמיוני, מרהיב ולעיתים אף מאיים. מבנים בעלי קירות זכוכים חוברים לחלונות אדומים ומדרגות שיש מובילות למבנה מתועש. במחבר שנוצר, הזווית אינה ישרה, יציבה ובטוחה אלא מעוותת. אין ספק שהמבט האקספרסיוניסטי מזכיר את סגנונו של הקולנוען הגרמני פריץ לנג היוצר תחושה אפוקליפטית, חוסר בטחון וחוסר יציבות. זוהי ה”דאגה” של בן דוד מן הגדול, החזק, המאיים, המוחק את הפרט. בן דוד יוצרת מבנים כמעט מפלצתיים בהם רב הניכור, מבנים המעצימים את תחושת אפסיותו של האדם בעידן המודרני. על כל אלה מתנוסס לו סימן שאלה שרק במבט בוחן אפשר לראות כי כל כולו מורכב מאנשים.
באחת התמונות המרשימות ביותר בסדרה זו, מביטה בן דוד ממעוף הציפור על מבני האקרופוליס, שיאה של הציויליזציה העתיקה אל מול גורדי שחקים ניו – יורקים, שיאה של הקדמה המודרנית. מבט העל אל תוך מעין בור הנבקע מבין כל אלה, יוצר אסוציאציה מיידית אל אסון התאומים. הרגע בו הסתיימה כל מחשבה על עולם טוב יפה ובטוח. מלמעלה בוקעים שמיים מעוננים וקודרים מעידים כנראה על מה שעוד צפוי לנו.
סדרה נוספת בה עוסקת בן דוד היא הסדרה בה “מככב” הגלובוס. בחיבורים שעושה בן דוד הופך ה”כדור” הזה למעין פצצה מתקתקת. כך בקולאז’ “וירוס”, כדור הארץ עטוף בשעון מבהיק ועליו מופיעה באדום ובכתב סומר המילה “וירוס”. הוירוס הרב משמעי הזה – מחלה, או וירוס מחשבים שאף הוא יכול להביא כליה על העולם הזה, מורכב על גבי הגה שיד אנוש נוהגת בו. הכל בידינו, האמנם?
בעבודה אחרת, מתוך מבנה דמוי לבירינט, בגוונים אפורים, מציץ התחריט המפורסם של צייר הנורווגי אדוארד מונק, “הזעקה”. מתוך אחד הפתחים במבנה ובאופן מבויש משהו, מציץ כדור הארץ הנדמה כקרן שמש בוהקת, נקודת האור האחרונה בתוהו ובוהו שלפנינו. יצירה זו מדגישה את תשומת הלב של האמנית לא רק לצורה וקומפוזיציה אלא גם לצבע ומשמעותו במחבר של התמונה.
עבודותיה של בן דוד הן עבודות מורכבות, לרוב מכילות פרטים רבים שהשזירה בניהם אינה נעשית בצורה גסה אלא באופן מעודן מאד, כך שקשה להבחין היכן התחיל במקור אובייקט אחד ומהיכן מגיח השני. בזכות “עבודת הרקמה” המעודנת הזאת, מצליחה אכן בן דוד ליצור את האשליה של הבריאה החדשה. ייחודה של היצירה הוא בכך שהיא דורשת עוד מבט. המפגש הראשון נותן רושם פנטסטי, עשיר במרקם וצבע, המפגש המעמיק יותר מפגיש עם הפרטים ומלא הפתעות ומחברים אירוניים.
ביצירותיה עוסקת בן דוד בנושאים שונים של אקולוגיה: בעיית זיהום האוויר וגז האוזון, זיהום מקורות המים, הצפיפות בעולם וכאמור השתלטות הארכיטקטורה האימתנית על חיינו.
בן דוד בוראת עולמות חדשים, מפתים, מרגשים אך גם מאיימים, מבקשת מהצופה “לצלול” פנימה ולחשוב…