רות נצר
פורסם בהארץ/ספרים, 5.8.1998
ספרה של המשוררת יערה בן-דוד “אהבה ממבט שני” הוא אוסף מאמרים – רובם פורסמו בבמות שונות ואחדים מובאים בו לראשונה -בהם היא מתבוננת במבחר יצירות שירה וסיפורת ישראליות ואחרות.
מיצירות העולם היא כותבת על קפקא (שלושה סיפורים), בקט (שני מחזות), צ’כוב, פירנדלו, פרימו לוי, אניאלה ישינסקה ותיאודור פונטנה; אבל רוב הספר עוסק בספרות ובשירה ישראלית; העליות הראשונות בארץ, בפרק “ימים ראשונים ואחריתם” (אהרן ראובני, שולמית לפיד, מאיר שלו); כתיבה בצל השואה (לייב רוכמן), ו”ההוויה הישראלית במשבר מתמשך” (א.ב. יהושע, דן שביט, נעמי פרנקל). אהבתי במיוחד את המאמרים שבהם היא מתמקדת בניתוח יצירה קטנה אחת, למשל סיפור של אפלפלד, או ניתוח שיר אחד של טוביה ריבנר ושל יעקב בסר. במאמרים אחרים היא כותבת על קובצי סיפורים ושירה, בעיקר שירה (חיים גורי, אריה סיון, ישראל אלירז, משה בן-שאול, אנדד אלדן, זלדה, שלום רצבי, אדמיאל קוסמן, איתמר יעוז-קסט, מרדכי גלדמן, רוני סומק, מאיה בז’רנו).
נשאלת השאלה אם שתי משוררות לעומת 12 משוררים הן הייצוג הנכון, ואם מדובר בהבעת עמדה או הכתבת עמדה; אך התשובה נמצאת כנראה בשם הספר – “אהבה ממבט שני”. כלומר, אין כאן קובץ המתיימר לקבוע ערך אובייקטיבי של יצירה מסוימת לעומת אחרים, אלא מבחר אישי, המעיד על נטיית הלב. בן-דוד מצטטת את עגנון שאמר: “אפילו אלומת קש אפשר להנציח בספרות. צריך רק כוח ראייה וכוח כתיבה. והעיקר – צריך לאהוב”. וכשם שהאמן יוצר מתוך אהבה לדמויותיו, כך גם הקורא נמשך להתוודע ליצירתו מתוך אהבה והתפעמות ממנה. עמדת האהבה היא המאפשרת את השילוב המפרה בין היצירה לקוראיה.
כפי שכותבת יערה בן-דוד במבוא לספר – בעיון שלה ביצירת ספרות היא מקפידה להיצמד לרקמה המילולית, שהיא בעיניה התשתית החיונית, שממנה יונקים ועליה בנויים הרעיונות והמשמעויות הגלומים ביצירה. היא מכירה אמנם בפריזמה האישית שדרכה מתבונן המחבר במציאות ובהשפעת הביוגרפיה האישית שלו על היצירה, אבל בדרך כלל היא בוחנת את היצירה בעיקר מתוך עצמה, ומבחינה בהקשריה עם יצירות אחרות של אותו מחבר או של יוצרים אחרים. ההסתכלות המשווה מאפשרת להבליט את ייחוד היצירה, את סגולותיה, את ערכה ואת שונותה על הרקע המשותף.
ועוד כותבת בן-דוד במבוא: “א.ל. שטראוס כתב שליצירה אין קיום מלא בלעדי הקורא הרגיש ‘שיבצע את הרפרודוקציה שלה בחומרי קולו ונפשו'”. מי שכותב על יצירות של אחרים, מקבל עליו להביא את הקוראים אל היצירה, כדי שתתרחש אותה התחיות מתמדת. נמצא שתפקידו של הכותב הוא להיות שליח מתווך בין היצירה לקוראים. הדילמה היא איפוא איך להביא את הקוראים למפגש בלתי אמצעי עם היצירה, אף על פי שהיא מובאת אליו דרך המבט הסובייקטיבי של המתווך, כלומר הוא פוגש בה כבר ממבט שלישי. על אחת כמה וכמה נכון הדבר לפי שפוגש בה דרך עיניו של מי שכותב רשימות כמו זו, שמבטו הוא מבט על המבט; שרשרת של תיווכים, מילים על מילים על מילים רק כדי לשוב אל מה שמלכתחילה הן מצביעות עליו – החיים.
ובן-דוד כותבת: “הקושי העיקרי בכל יצירה ספרותית הוא איך לגשר על פני הפער התמידי בין החיים, שאותם מבקש הכותב לתאר ואף לעצב, לבין השתקפותם ביצירה”. עם הדילמה הזאת התמודדו אחדים מן הסופרים שהיא כותבת עליהם.
בהקדמה לפרק הפרוזה הראשון מובאת הציטטה של סארטר: “אין לי צורך לכתוב גבוהה גבוהה. אני כותב כדי להבהיר נסיבות מסוימות”. ואכן בן-דוד, אולי ברוח דברים אלה, כותבת בשפה עניינית, בהירה, דידקטית, ומצליחה להימנע מידענות וממלכודות המילים הגבוהות, המושגים המנופחים, הנוסחאות הספרותיות – כל מה שבאמצעותו עלול המבקר ליצור חציצה בין היצירה לקוראים.
הרשימות הקצרות מנסות לאפיין את היצירה ואת הייחודי לכל יוצר ביצירתו זו. ניתנים כאן מפתחות בסיסיים, מתווי דרך מעוררי עניין ומחשבה, שתמיד מעוגנים בטקסט עצמו.
הספר, כפי שמתארת אותו המחברת, נועד “למורים, לתלמידים ולכל מי שהספרות קרובה ללבו”, אבל הוא גם נועד להעלות מן השכחה ספרים שחיי המדף שלהם קצרים, ספרים שנדחים מפני הפוסט-מודרני ורב-המכר משטיחי הנפש.
התמונה שעל עטיפת הספר (מעשה ידי המחברת) היא קולאז’ של שערים, חלונות ופתחים, מוצקים ושקופים, ישרים ואלכסוניים, ניצבים או מטים ליפול, שלובים זה בזה, נפתחים זה אל זה. בעיניי זוהי מטפורה לא רק לחידת השערים לחיים עצמם אלא גם לספר כזה, שכולו שערים, אשר ככל שהם פתוחים, כך נשאר עדיין העלום והסבוך בחידתו. ככל שהבלתי מובן מתורגם למובן, נשמרים שולי הבלתי מובן ונשמרת נשמת הספרות.
בהקשר זה הייתי רוצה להתייחס לשני הקטעים הסוריאליסטיים של קפקא, “דבר הקיסר” ו”הרף”, שבן-דוד מבארת. מכיוון שמדובר במשלים עלומים שמשמעותם רחבה, אמשיך כאן לטוות את כיוון המחשבה של בן-דוד וארחיב את משמעם האפשרי ליחסי יצירה-קוראים (הצבת הקטעים האלה בראש הספר מזמינה ראייה כזאת):
בקטע “דבר הקיסר” מתקיימות שתי ציפיות מכיוונים מנוגדים: ציפיית הקיסר הנוטה למות להעביר את בשורתו אל הנתין-האתה, שהוא כל אדם, וציפייתו של הנתין-האתה, הטווה בדמיונו את “הבשורה שנשלחה אי-אז בימים עברו ולעולם לא תגיע”. פער זה בין הצורך הנואש לשלוח ל”אתה” את הבשורה לבין הצורך של ה”אתה” לקבל את הבשורה, אותו מִרְוָח בלתי ניתן לגישור של אי היכולת לממש את הדיאלוג שהערגה לקראתו מתקיימת ונחסמת באחת, יכול להתפרש אמנם גם במובן תיאולוגי-רליגיוזי-קיומי של יחסי אל-אדם וגם במובן הפסיכולוגי של יחסי העצמי והאגו, אך הוא יכול להתפרש גם כמִרְוָח שבין הסופר לקוראים. נמצא שהכותב רשימות על ספרות כמוהו כאותו רץ של המלך, המבקש להעביר את הבשורה ומקבל על עצמו לגשר על פני הלא ניתן לגישור. בשורתו של הסופר שלעולם לא תגיע והבשורה שהקורא-הנמען טווה מדמיונו הן שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
באותו אופן אפשר להתבונן בקטע השני של קפקא “הֶרֶף!”. זו מטפורה לאפשרות ולהעדר האפשרות לדעת את “הדרך”. התגובה של השוטר האמור לדעת את הדרך – “הֶרֶף!” (כשהאיש הבהול לדרכו שואל אותו על הדרך), וצחוקו – שניהם מפריכים את הצורך, הטעם, האפשרות והמוטיבציה לחפש וגם למצוא את הדרך. האם אפשר למצוא את הדרך ליצירה, ויותר מזה – למציאות שהיצירה מוליכה אליה? היש טעם בשליחת היצירה לחלל ובמאמצי התיווך של הכותבים על אודותיה? אולי כן, כל עוד מתקיים מה שקפקא כותב: “אבל אתה יושב על יד חלונך וטווה אותה לך בדמיונך לעת ערב”.