מסע בעולם פנימי

מאת משה גרנות

פורסם ב jokopost 09.11.2020

הפעם אבקש להמליץ על ספר השירים היפייפה, “לובשת בגד הפוך – מבחר וחדשים”, מאת יערה בן-דוד (הקיבוץ המאוחד 2020, 216 עמ’). אני מציע לקוראים להתחיל במסה שנמצאת בסופו של הספר, מסה שכתבה המשוררת על עצמה ועל שיריה. חסידיה של תורת הספרות, שהטיפו על פרשנות הספרות מתוך עצמה, הסתייגו מהגישה של יוסף קלוזנר שראה בביוגרפיה של היוצר את המפתח להבנת יצירתו. קלוזנר אומנם הגזים בגישה שלו, אבל בלי ספק יש לביוגרפיה יכולת להאיר פינות עלומות ביצירה.
הדברים אמורים בתועלת הגדולה שיפיק הקורא אם יקרא את “‘אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה’ – הרהורים בשולי השירים” (עמ’ 211-201), שם ימצא הקורא נתיבים אל לבטי נפשה של המשוררת, ואל תחנות חייה – מגיל שלוש כשהיא אובדת ברחובה של עיר ועד לשכול על אביה, אחיה ואימה, לבטיה בינה ובין עצמה, יחסה לאירועים אקטואליים, התרשמותה מנופים זרים, השפעתם של יוצרים והוגים על נפשה ועל יצירתה. וכן, מדוע בחרה בשם “לובשת בגד הפוך” לקובץ שלפנינו.
ואם הזכרתי אישים שהשפיעו על המשוררת ועל שירתה, חובה להזכיר את ההשכלה חובקת עולם של יערה בן-דוד, משום שיש משוררים ששירתם כביכול נבראה יש מאין, כביכול לא קרה דבר בשדה הספרות לפני שיצירתם הגיעה לעולם. איזכורים תרבותיים מעולם היצירה וההגות מצביעים לא רק על השכלה רחבה, אלא גם על מידה של צניעות, כאילו אומרת המשוררת: לאלה אני חייבת תודה והערכה, ובלעדי ילידי רוחם שירתי לא הייתה שלמה.
ובכן, את מי אנחנו פוגשים בשיריה? את רילקה, בטהובן, דליה רביקוביץ’, ואן-גוך, הרמן הסה, אוסקר ויילד, סאראמאגו, אכזופרי, פרננדו פסואה, פוגל, קרלו גוצ’י, לואיס קרול, בקט, רנואר, מגריט, ברונו שולץ, קרל אורף, אלזה לסקר שילר, ברטולד ברכט, פרידה קאלו, בוב דילן, מוצרט, מאטיס, דקרט, ארכימדס, קירקגור, פרנסואה מוריאק, מיכאנג’לו, נתן זך, ועוד. כל אלה מצאו נתיבים אל שירתה כמו גם אל היותה של יערה בן-דוד גם זמרת מוזיקה קלאסית ואומנית קולאז’ מוערכת; ראו שיריה “קולאז'” ו”זינגר קולאז'”:

“זינגר – קולאז'” (עמ’ 132)
מה שגזרה דודתי ותפרה והניחה בארון
היה לסיפורי בדים
אותם אני גוזרת עכשיו ומדביקה,
ובוראת מהם עולם.

לצד השמות הנ”ל אפשר להזכיר גלריה שלמה של ארמזים ממקורותינו ואזכורים מהמיתולוגיה היוונית-רומית, כגון פיגמליון וגלתאה, הסוס הטרויאני, הדס, אפרודיטה, פרומותאוס, איקארוס, פגסוס, פנדורה, לבירינת, פורטונה, אכילס, וגם מהפולקלור הגרמני – לורליי שהייתה השראה לשירו המפורסם של היינריך היינה.
בספר שלפנינו מבחר שירים מספרי שירה קודמים של יערה בן-דוד, וחטיבה מורחבת של שירים חדשים. ליד שירים ליריים-הגותיים נוגעים ללב, שבהם אדון בהמשך, ניתן למצוא התייחסות לאקטואליה, כמו השיר “מלחמה מאוחרת” שעניינו המלחמה בין סרביה לקרואטיה ב-1991; האסון הגרעיני בפוקושימה שביפן, בשיר “אנומליה ב'”; גם “רישומים יפניים” (שיר י”ג); זיכרון אסונה של הירושימה (שיר י”ד); הפיגוע בתיאטרון בטקלאן (“פאריז 2015”); הטרור בבריסל (“בריסל 2016”); הרצח של ניצולת שואה בפאריז ב-2018:

“לפני, אחרי” (עמ’ 155)
ידיה בשקיפות הבועה היומית,
שבעים ושבע שנים אחרי המלחמה והתנורים
מיריי קנול מרחוב פיליפ אוגוסטה בפריז

בפעם האחרונה ראתה אלוהים מצחק ממרק
ומסתיר פנים
…

הזכרתי לעיל את סדרת השירים “רישומים יפניים”, שבה ימצא הקורא ציורים במילים על חוויות האורחת בעולם הרחוק והמרתק הזה – ביפן, והכול בתמציתיות מיניאטורית ממש כיאה למי שצולל אל מימיה של התרבות המיוחדת הזאת. רשמים נפלאים ממסעותיה בעולם ימצא הקורא בתיאור נופים והווי בסלובניה (“בטרם”) ובגני לוקסמבורג בפאריז (“רישום פאריזאי, צהרי יום א”).

המשוררת איננה שוכחת שמשפחתה הגיעה לארץ כפליטה, והיא עצמה נאבקה קשות בשפה החדשה (“המורה ברתה – תמונת מחזור”), לכן היא כל כך מזדהה עם הפליטים שהגיעו לכאן מהכאוס האפריקני, והמדינה מבקשת לגרש אותם (“ילד מהגרים שוקולד מריר”, “הפליט”).
המשוררת מאמתת את ההיגד של אהרן אפלפלד שיצירה נוצרת בעקבות פצע, בעקבות כאב, והמשוררת שלנו כאילו מתעוררת מאשליה אל המציאות הרוויה כאב:

“מן המשיבון” (עמ’ 58)
… תמיד אני געגוע
לריח לחם, לגשם רך של סוף עונה.
מבית המאפה של חיי עוד אוציא
לחמניות קטנות משקיטות רעב למַעֲנֶה.

לפנינו אימאז’ שמנתב את הקורא אל מעמקי נפשה של המשוררת, המדמה את מהלך חייה לבית מאפה שמפיק לחמניות שמשקיטות רעב ממין אחר.
אין כמעט משורר שאיננו משבץ בין שיריו את לבטיו עם ההשראה ואת מאבקיו עם סרבנותן של המילים להביע את מה שרוחש במעמקי הנפש. לשירים מן הסוג הזה קוראים שירים ארס-פואטיים. גם אצל יערה בן-דוד נמצא מן המין הזה, למשל, “שיר תולעת” (עמ’ 123); “בריאה” (עמ’ 174); “אהבה עברית על גדת הירקון” (עמ’ 175); ובשיר “שיר” (עמ’ 121) שהלן קטע ממנו:

להקדיש שיר זה לעשותו
מעט למטה ממדרגת מלאכים,
תכריך לעבר או לעתיד בלתי נראה. למי – אם בכלל,
אולי לזה שהנצח חפץ ביקרו, לו אני מקדישה את קרואיי,
מצותתת, מצטטת, מצודדת, משילה נעל.

הבית הזה מסתיים בקלמבור, סוג של מצלול המופיע גם בכמה שירים אחרים: “אישה שנייה לא בנשייה דוגרת שתיקות” (עמ’ 62); “מטמיעה בעיניה קרקסים, קילוסים, קלופים” (עמ’ 167). בקובץ יש אמצעים פרוזודיים נוספים, כמו סינסתזיה: “עורי השקוף קשוב” (עמ’ 12); “זמן אילם” (עמ’ 79); ואוקסימורון: “בשפתי דממתה” (עמ’ 12).
במסה שבסוף הספר מצהירה המשוררת (בצדק!) שהיא לא מתלהבת מהמונח “שירה נשית”, הגם שהרי מובן מאליו שבין הדמויות ששיריה מוקדשים להן נמצאות לא מעט נשים כמו אלזה לסקר שילר, יוליה של שקספיר, יוליה מפלורנטין, איזמרלדה, אמילי דיקנסון, פרידה קאלו – אבל האישה ששיריה מוקדשים לה בחרדת קודש היא אימה, שאותה היא משווה למלכה: “מותה של מלכה בשר ודם” (עמ’ 183). ארבעה-עשר שירים מופיעים תחת הכותרת “שירים לאימי במותה” (עמ’ 183-178). האישה הדומיננטית הזאת, שהתאלמנה מבעלה ושכלה את בנה, מלווה את המשוררת בכל נתיבות חייה:

“מַתָּת” (עמ’ 188)
איש המנדולינה של שישי בבוקר ביהודה המכבי
השתהה מעט לשלוף מפניי את פני אימי,
הצופות עכשיו משדות הכותנה של העננים
נקרעים בתנועה איטית.
נמסים

ביריעה הקצרה של רצנזיה קשה מאוד להביא בפני הקורא את כל מכמניה של שירתה המיוחדת של יערה בן-דוד, אבל אני מקווה שלפחות רמזתי לשפע הממתין לקורא אוהב השירה שיצלול לתוך קובץ מצוין זה.