מלכה נתנזון
פורסם בחוברת “גג”, 2012
על עטיפת הקובץ העיוני של יערה בן-דוד “במבוך המראות” קטע מתוך עבודת הקולאז’ שלה “תשקיף”, המעוררת אסוציאציה לציורו המַפעים של אֶשֶׁר “שיקוף בכדור זכוכית”. בציור זה רואים יד אוחזת בכדור זכוכית, שבתוכו יושב איש גרום איברים בחדר צר המכיל רהיטים דלים, חלקם ניצבים וחלקם מושלכים, גרם מדרגות וספרים לרוב. יופיו של הציור הוא בניסיון לתת שיקוף מכסימלי של החדר ותכולתו מזוויות ראיה רבות ושונות. השפעת הצייר הזה ניכרת היטב אצל המחברת הן בעבודת הקולאז’ שלה והן בדרך ההתבוננות שלה ביצירות ספרות, המאופיינת בריבוי רבדים וזוויות ראיה.
בקולנוע הצבת מראה מול הגיבור באה לשקף גם את הצופה ולומר לו משהו על עצמו בשאלות קיומיות, מוסריות וערכיות. כן משמשת המראה כלי ביטוי להבעת רעיונות ופירושים שונים, המושפעים מן המטענים האישיים והתרבותיים שלנו.
עולם המראות מחזיר אותנו גם לשאלה הביאליקאית בדבר שני העולמות: מה קדם למה? האם חומרי המציאות או השתקפותם ביצירה? האם הקיום האנושי או עיצובו השירי והפרוזאי? “זו החידה הנצחית, זו הדיכוטומיה הקיימת בתשתית כל יצירה”, כותבת בן-דוד במבוא לספרה.
לפנינו כינוס של מבחר עיונים ביצירות מספרות העולם ומן הספרות העברית (סיפורת ושירה), שבחלקן הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות, דוגמת יצירותיהם של קפקא, בקט וצ’כוב, ובחלקן מוכרות פחות או לא מוכרות וכונסו כאן לפי טעמה האישי של המחברת.
בן-דוד מצהירה שאינה בוחנת את היצירות בכלים שיטתיים ובהכללות אקדמיות, הנשענות על חוקיות זו או אחרת, אלא בעיקר קשובה וצמודה לרקמה המילולית, שהיא בעיניה הבסיס החשוב לרעיונות ולמשמעויות הטמונים ביצירה. עיוניה המעמיקים והתובנות החכמות העולות מהם מוגשים לקורא בשפה קולחת, בהירה וקומוניקטיבית. יעיד על כך המוטו מדברי סארטר, שאותו בחרה להציב בראש מדור הפרוזה: “אין לי צורך לכתוב גבוהה גבוהה. אני כותב כדי להבהיר נסיבות מסוימות”.
הבחירה הקולעת של השם “במבוך המראות” באה לבטא, לבד מן “המראות”, שבהן משתקפים הגיבורים, גם את לבירינת הקיום של המין האנושי במגע עם עצמו, עם זולתו ועם ישויות שמעבר לו, והדבר עולה מתוך היצירות הנדונות בספר, ובעיקר בפרק הראשון.
לכל סופר תפיסה המייחדת אותו. הלבירינת שבנה דדלוס לכליאת המינוטאורוס והמחיר הכבד ששולם כדי לרצותו הוא בעצם המחיר שכולנו נאלצים לשלם למפלצות הרוחשות בתוכנו ומחוצה לנו. כל אחד מאיתנו חוֹוֶה את הלבירינת במהלך חייו באופן זה או אחר, אלא שלנו אין אריאדנה שתעניק לנו את פקעת החוטים לחילוץ ואף לא תושיית דדלוס.
המעין בדבריה המרתקים ומרחיבי הדעת של המחברת, חש כמי שמהלך ב”סוד הגן הנעלם” (פרנסס ברנט). יש בהם כדי לקרב את הקורא אל היצירה ולהפוך אותה ידידותית וכמעט בלתי אמצעית עבורו. תורמת לכך גם העובדה שבן-דוד מאירה לפעמים את היצירה גם מן ההיבט הביוגרפי, המתגלה לא אחת כמפתח חשוב להבנתה. על כך כבר עמדה פרופ’ נורית גוברין ב”אני מאמין” שלה: “הביוגרפיה בלבד לא תהיה ערובה להעמקת הקשב ביצירה, אבל בלעדיה תהיה הבנת היצירה פגומה”.
אין כמעט נושא שלא נפרש כאן: התמודדות עם שאלות אקזיסטנציאליות, מערכות יחסים בתוך המשפחה, בין אדם לחברו, זהות ומקום, מצבי משבר וקונפליקט, דילמות מוסריות, יחסי הורים-ילדים, שאלות זמן ומחזוריות (קוהלתית בעיקר), תמורות העוברות על האדם, אמונה וכפירה, חיים ומוות, מציאות חיצונית מול הוויה פנימית. בגלל קוצר היריעה אתייחס רק למבחר מצומצם מפרקי הספר.
“בלבירינת הקיום”, הפרק הראשון והחשוב במדור הפרוזה, חובק כמה פנינים בעיקר מספרות העולם. היצירות הנדונות כאן חוזרות ומוכיחות שהאמונה בנשגב והכמיהה אליו אינה אלא פרי תמימותו ובורותו של האדם, המאמין בכוחה להושיעו ולחלצו מן המצוקה בדומה לאמונתו בעושי ניסים למיניהם. יצירות אלו נועדו בין היתר “להוריד את השמים אל הארץ”, כפי שהתבטא הפַּסָּל אניש קאפור ביצירתו “מראת שמים”. כך הוא סיפורו החברתי-קיומי של גבריאל גרסיה מארקס “אדון זקן מאוד עם כנפיים ענקיות”. כבר הכותרת מצביעה על כך שלפנינו סיפור פנטסטי עם רמזים למיתוס של דדלוס. חיצי הביקורת של מארקס אינם מופנים רק כלפי המאמינים התמימים, אלא גם כלפי הדת ומיצגיה וכלפי העושים הון מסבלם וממצוקתם של אחרים. בן-דוד מוצאת עקבות קפקאיים, אקזיסטנציאליים ולבירינתיים בסיפור זה ובסיפורים אחרים של מארקס.
“דבר הקיסר”, סיפורו האירוני של קפקא, הוא דוגמה מצוינת ל”לבירינת הקיום”. הרץ, הנשלח מטעם הקיסר אל הנתין כדי להעביר את המסר שלו לפני מותו, נאלץ לעבור אינספור חומות ומכשולים. הוא מסתבך והולך ואינו מצליח לבצע את משימתו. כבר העובדה שהקיסר בחר טרם מותו לשלוח רץ עם הודעה לנתין, מצביעה על כך שהסיפור אירוני מיסודו. המחברת מוצאת נקודות השקה בין קפקא לבין מארקס שהושפע ממנו: אם אצל קפקא המסגרות החברתיות הן המציבות מחסומים ליחיד וכובלות אותו ואת קולה המקורי של נפשו, הרי אצל מארקס הכבילות היא בסגידה לדת, לאמונות התפלות ולחומרנות.
בן-דוד סבורה שבשתי יצירותיו של סמואל בקט “מחכים לגודו” ו”סוף משחק” הדמויות הן בעצם בבואה של המחבר עצמו – ספק שליט עריץ ספק עבד. תחילה הן מוצגות כדמויות אירוניות-טרגיות, אך עד מהרה הן מתגלות כבעלות אופי גרוטסקי מכוח הסתירה הקיימת בין אמונתן בכוחן לשנות ולנווט את חייהן ובין המציאות החושפת אותן במערומיהן ובחולשתן מול מר גורל. הוא המכתיב ונותן את הטון בחייהן למרות ניסיונן לשנותו ולהשהות את גזירתו.
הניתוח המעמיק של היחסים בין הדמויות ועמידתה של המחברת על הצדדים הפסיכולוגיים והקיומיים באישיותן, בהתנהגותן ובדרך הסתכלותן על החיים פותחים צוהר נרחב לעולמן המעוות ותורמים רבות להארת שתי היצירות, שכל אחת מהן מציגה מערך יחסים שונה של אדון-עבד.
ב”בחבלי התבגרות”, הפרק השני בספר, דנה בן-דוד בקונפליקטים הנוצרים בין הורים לילדים, ובינם לבין המקום. מתוכם עולים הבדלי תפיסה, ערכים והתנהגות. באופנים שונים מוצגים נפתוליו והתחבטויותיו של הצעיר המודרני, החי בעולם מנוכר וחש בדידות, מבוכה, כמיהה לחום ולחסות. הוא סובל מהזנחה, מקיפוח ומחרדת נטישה, מתמודד עם המוות ועם עולם המבוגרים הקר והאנוכי. עבורו הגעגועים הם משא כבד. הגאולה והפיוס השלם או החלקי עם הסביבה מגיעים בסופו של דבר מגורם חיצוני : על ידי התמרדות (דוגמת סימון דה בובואר), באמצעות הארוס (אלברטו מורביה), באמצעות פגישה עם אדם חדש (תמר קרון) ובאמצעות בריחה מן הדת ומן המקום (אשר רייך).
בפרק הדן בנושא זהות ומקום בוחרת המחברת להתייחס ליצירותיהם של סופרים ישראלים בלבד: כך שמעון בלס החושף את הקונפליקטים עמם נאלץ להתמודד “המהגר” שנשאר בעצם “ילד חוץ”, גם בעיני החברה וגם בעיני עצמו, ומכאן תחושת האי שייכות לחברה הישראלית. כמובן שהתמודדותו של המספר עם הקשר הדיכוטומי והמורכב הזה בין כאן לשם תורמת ליצירתו. בבחינת ספרו של סמי ברדוגו “זה הדברים” עומדת בן-דוד על בעיית הפער הבין דורי, המשתקפת במצוקתן הרגשית של הגיבורים, בהתנהלותן מתוך זרות, ובבחירתן המודעת בהדחקה ובהשתקה.
בפרק הרביעי “בצל השואה” מפגישה בן-דוד את הקורא עם ספר סיפוריו הכואב של פרימו לוי, שלמרות העיסוק הקשה במצבים הבלתי אפשריים במחנה, וביחסים בין יושביו – בינם לבין עצמם ובינם לבין שוביהם – עדיין היה בו הכוח למצוא את הזיק האנושי במחוות חריגות, ובפכים קטנים של שגרת היומיום בתופת. בכך, לדעת המחברת, טמונה גדולתו של היוצר.
בסיפוריו הסמלניים בחלקם, של אהרון אפלפלד, שעלילתם מינימליסטית והדיאלוגים בהם לאקוניים ותמציתיים, עומדת בן-דוד על עוצמת הביטוי הפיוטי ועל חדירתו של המספר לפנים הנפש של הנוף והאדם. היא מציינת שנושא השואה בכתיבתו של אפלפלד, הופך לאמצעי ביטוי למצבי שקיעה וחידלון, אולם תיאוריו המיוחדים של חוויות הגיבורים, הופכים לאבסטרקט פיוטי, עד כי הקורא מתמכר לשלמות האסתטית הגבישית שבתמונת היהודי הנרדף, ומדחיק את המתח הדרמטי.
מאמרים רבים ומרתקים מאכלסים ספר זה, כשחלק הפרוזה על חמשת מדוריו תופס את המקום העיקרי ואחריו מגוון יצירות שיריות בנושאים שונים בחמישה מדורים נוספים. שני הנושאים המשותפים לשני חלקיו של הספר הם אישה-אהבה ויחסי אבות ובנים. בחלק השירה הקורא יוכל למצוא התייחסות לסגנונות כתיבה שונים, למשוררים הכותבים שירה חילונית ולאחרים הכותבים שירה אמונית – חלקם חשובים וידועים וחלקם ידועים פחות.
במדור הראשון “כאן ושם על פני האדמה”, נוכל למצוא את שיריהם של חיים גורי ומשה בן שאול, אורי ברנשטיין ועזריאל קאופמן ואחרים. בשל קוצר היריעה, אתייחס רק לשניים מהם.
שירי “עיבל” לחיים גורי, שלדברי יערה בן-דוד, “הוא אולי המוהיקני האחרון בשירה, המשקיף בפרספקטיבה רחבה יותר על ההוויה הישראלית שהשתנתה לבלי הכר,” מבטאים את הכאב שחש המשורר נוכח הבקיעים בחזון הציוני ובמדינה, שכבר עם הקמתה נזרעו בה זרעי ההרס. אך למרות שמה הסמלי הטעון של הפואמה וכף המאזניים הנוטה בו לפסימיות, מציינת בן-דוד שיש משהו כובש ביושרה האינטלקטואלית העולה מן היצירה: אין בה הכרעה והעדפה של צד זה או אחר. בן-דוד עומדת על שילוב הלשון הגבוהה עם שפת הדיבור, ומציינת שהוא ממתן את הפאתוס המקראי ויוצר מלאות. היא נותנת דעתה גם על מוטיב הזמן בשירי גורי ומתייחסת למהותו האקזיסטנציאלית ולמהותו המחזורית קוהלתית.
גם בשירי משה בן-שאול “כל לבדי”, מהדהד החלום ושברו. אף אצלו מוצאת המחברת את המיזוג בין האישי לקולקטיבי. היא בוחנת ברגישות את כתיבתו המיוחדת, הנבדלת, המפרקת ומחדשת את השפה ומפתיעה במקוריותה.
בשער “אישה, אהבה” נוכל למצוא קריאה קשובה בשיריהם של אשר רייך, חוה פנחס-כהן, ציפי שחרור, אנה הרמן ואחרים. בשער “בין הורים לילדים”, נמצא ניתוח מיצירות רחל חלפי, רפי ויכרט, רות נצר, ברכה רוזנפלד, ושמעון שלוש.
בשער “בכבלי האמונה”, מתייחסת בן-דוד לשיריהם של זלדה, איתמר יעוז קסט ושלום רצבי.
בשיריה של זלדה, המבוססים על האמונה בהשארות הנפש ובעולם הבא, מוצאת בן-דוד את יכולתה של המשוררת למצוא את המטאפיזי בתוך הטריוויאלי, ויחד עם זאת את המאבק המתמיד – פיוס בצד קריאת תיגר, ייאוש ותשוקת מוות בצד שמחת חיים, ששורשיה נטועים במסורת החסידית. בן-דוד מצביעה על צלילות שפתה השירית ועל המטפוריקה המקורית שלה, המתיכה בתוכה ניגודים רבים.
בשירת איתמר יעוז-קסט עומדת המחברת על זיקתו של המשורר אל התפילה והאמונה, לצד זיקתו השורשית לאדמת הארץ, על האמביוולנטיות בין אמונה לאי-אמונה והמפגשים הדואליים הווה-עבר, השופכים אור על הווייתו ודמותו של המשורר-האדם.
שירתו של המשורר שלום רצבי, מתמידה בחיפושיה אחרי שורשי הקיום, ואחר המושא הנעלם. בניגוד לשירתו של יעוז-קסט, שירתו של רצבי מתמודדת עם הבדידות מול האל, הריק וההתאיינות, התעייה והחיפוש, כאשר השירים נעים בין הפיסי למטפיזי.
לסיום, “במבוך המראות” של יערה בן-דוד הוא ספר עשיר, עשוי מארג רגיש של מבקרת, שהיא גם משוררת. זהו קולאז’ רבגוני של ישן וחדש, של כאן ושם, מעורר געגועים וסקרנות כאחד. שמחתי לעובדה שנחשפו בקובץ העיוני הזה גם יצירות של יוצרים פחות ידועים, דבר המצביע על האדם שבמחברת מאחורי היוצר שבה.