יערה יקרה שלום,
כמה אסוציאציות שחלפו במוחי בעת קריאת ספר שירייך הקסום: זמן בוורטיגו
בהנאה רבה עיינתי בספרך ומצאתי את עצמי במערבולת מסחררת, רב חושית בין שירי מסע בדרום אמריקה למגפה ואופק לא מבוית לציפורי מגפה. שם מן התוהו נכתבתי לחיים, פרשתי כנפיים התעוררתי והמשכתי את המסע. התערבלתי אל תיבת אררטונעתי לעבר הקשת בענן מעל ההר הכבוי.
בנפילה חופשית, בכנפיים אסופות, הגעתי אל ארצנו העצובה, אל הסדום המחכה בסיבוב, אל להב החרב המתהפכת של בוקר החג. צווחת ציפור מבועתת קרעה את סדין השמים הצח, נסקה למטה בוורטיגו, אל פגרי מילים בראש חוצות, ואל חיים שאינם מגלידים.
סחרחורת המוות, הפיח והכאב בחדרי הלב לא הרפתה ממני. לכן נאחזתי בכנפי הפרפריות בשיפוד של סיכת ביטחון, וחיפשתי קו של תקווה, תקשורת, גשר מקומר אל הים האחר. משם בנשימה עמוקה הובילה אותי הסחרחורת אל הבית הישן והטוב של הילדות. אל המשפחה שהייתה. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א, ד)
שלך בהערכה רבה
חגית הורוביץ