ימים יגידו

קובי נסים

פורסם ב”מאזניים”, חשוון תשס”ג, אוקטובר 2002.

חדר הַמַּתָּנוֹת הוא המקום שבו נמצאות המתנות. אפשר שבו פותחים אותן, ומכל מקום, שם הן נמצאות ולשם פונים על מנת לעשות בהן שימוש או לשחק בהן. המקום בעולמה של הדוברת בשירי יערה בן־דוד הוא רכיב בולט בהם, והחוויות שהוא מזמן לה הן מקור השראה. האדמה, החול והיער בארץ ובעולם מכילים את הדברים, ובה בעת הדברים מחלחלים מתוכם. אם נדמה את החיים לצמיחה, הרי הנבט אינו תלוש מן החומרים שהוא עולה מתוכם. העולם של האור והצליל חופן בתוכו משהו מן החושך ומן הדומיה. “אולי תחנוט אותי כך -/ נובטת לאטי / פי מלא דם ועפר / צומחת מתוך הדשן הדומם” (עמ’ 57).
המקום הוא ההוויה הפנימית והחיצונית כאחד, והכלאתו בזמן יוצרת את ההוויה. אם הקיום הוא מתנה, הרי מי שמתעסק עם המתנה הזאת, חייב לשלם את מחירה. “אני קונה לי זכויות / בחלקת הזמן הזאת / שבה משלמים תמיד / בתותי דם-דם כדי / לשים אחר כך גבול לעיניים כמהות… / היופי הוא בפרי שהבשיל והחמיץ לאטו” וכו’ (עמ’ 6).
אקטואלי מאוד להוויית הארץ בעת הזו הוא השיר “מלחמה מאוחרת”. הדוברת, המשוררת בת מקומנו, פוגשת בידידתה היוגוסלבית, הנקרעת מתלאות ארצה השסועה, הגם שהיא שוהה מחוצה לה. “העולם השתנה, היא אומרת, מזמן כבר / מחוץ לתקן. אנשים מחביאים את לבם עמוק / כמפני הפצצה. סוגרים מחשופים עמוקים / נאלצים לכבות את האור / מדי פעם. ימים יגידו / איך יצאו מזה” (עמ’ 8). גם היום ימים יגידו. בינתיים אנחנו משלמים מחיר של הוויית ערב מלחמה, של תהיית דמדומים. “עברנו את פרעה ונעבור גם את זה”, כתב מאיר אריאל ז”ל בשירו הידוע. כלומר ההישרדות בצוותא כחלק מן הכלל נותנת תקווה למי שמסתופף בה. ואילו כשהאדם לבדו, גם אם הוא מתכנס בחדר הַמַּתָּנוֹת שלו, הרעשים מן החוץ המאיים חודרים לעולמו הפרטי: “יושבת בשפה בסירֶנת הרגע…// כמו מכורה לכשפים הולכת ומוסכת / מן הגיהנום שלי אל / הגיהנום של אחרים” (עמ’ 59).
לא מעטים משיריה של יערה בן־דוד “נגועים” בהתבוננות עצמית נוקבת בנוסח המזכיר את דרך ההתבוננות של אמילי דיקנסון. כך למשל השיר המרשים “שקיעה בתוך צורת הגוף שאין לו כַּן” (עמ’ 24). הדיבור העצמי בשיר הזה הוא כל כך מפוכח ומפותח – שהוא מאפיל על כמה מן השירים האחרים, שיש בהם דימוי יפה, הרהור עמוק, אבל לא עולם שלם, לא שלמות ובשלות כדוגמת מה שיש בשיר הזה. “ממה מתחילים? / מן הריחוף הנוצתי של שׁוּמְדָּבָר” (שם). בחשבון נפש נוקב אין הדוברת בשיר חסה על עצמה. מסתבר שאהבת החירות שלה הסתיימה במפח נפש והיא הפכה להיות כאותו “רמש רוחש גפיים / על גבו” – מימוש מאכזב ובלתי צפוי, בדומה לתחושת הגלגול נוסח קפקא. אלא שבשיר ישנו גם המשך הדיבור הפנימי: “ואז אמרתי לְשׁוּמִי הקרוב ללבי: “אין דבר, תן לי / כמו תן לי / לֶק של געגוע” (שם). מן השפל של הנרמסות, מחוסר האונים הקפקאי, לוחש הרמש לעצמו שישמור את הלחלוחית ששאב מן ה”עדנה בחילופי העונה” שבאה לו. אפשר לומר שממעמקים קראתיך, העצמי החווה, הזוכר, המסוגל לתת אחיזה של נחמה. ואכן הדוברת נאחזת בקיומיות הזעירה והמתאיידת, ב”לֶק של געגוע”, כדי לדחות את הרחמים העצמיים שמאיימים להציפה, כי “זאת אמרתי לְשַׁחֵת את רחמיו” (שם, עמ’ 24). האופטימיות היא בסיכוי להתעצב מחדש, “…להיות נלושה / מטין האדמה הרך / ממרבצי הזמן” (שם).
השיר כתוב בבהירות, ברמז, כמו במשיכות ציפורן. המצלולים הולמים את הרעיון ומשרתים את המשמעות: “כַּן” הוא גם במשמע כאן, כלומר כאשר המקום שלך מעורער, אתה כמו יצירת אמנות שתלושה מן הבסיס שעליו עליה להיות מוצגת. הגוף עם צליל הפֵא הרפויה מתקשר ל”ריחוף” ול”חילופי עונה” הן בצליל ואולי גם בשאיפה שלו לאווריריות, בצורך למרחב קיום ותנועה. הנון המתמשכת מן ה”כַּן” מתקשרת בצלילה ל”נוסח מתוקן”, ל”מרבצי הזמן”, כלומר קיומו של הקבוע בזמן החולף הוא שמנציח.
בקולאז’ העטיפה, מעשה ידיה של המחברת, בולטת ידו המושיטה מפתח של מי שאני מדמה לראות בו מין מלאך מוות. אולי זה הזמן המכלה שמושיט את מפתח החיים. המפתח לכתיבת שירה של יערה בן־דוד הוא שימוש זהיר במילה, נגיעה זהירה, לעתים מרומזת, לפעמים תמציתית מאוד במושאי הכאב והעונג.