מנקודת האל-חזור עד הזיכרון המלטף

משה בן-שאול

פורסם ב’מאזניים’ אוקטובר-נובמבר 2005

באחד משיריה הכאובים כותבת יערה בן-דוד: “ליטוף חם ממושך / מן הילדות מסתיים בנקודת אל-חזור / כמו המרחק מגשר המתכת המסורג / לתהומות המפל הגועש מתחתיי. / ‘הביטי למטה’ – מתגרה בי הקול / ואני עוצמת עיניים והולכת אופקית / כמו על מיתרים ישנים רועדים”.
במילים אחרות: הליטוף היה פעם אקט מענג, חם, אבל הוא הסתיים במשהו, אולי ‘אירוע’ שלא יחזור, ואז, נותרות התהומות והמפל הגועש, והקול המתגרה; לקפוץ או לא לקפוץ? – הלאה מכאן איננו יודעים.
במקום אחר, בשיר קטן, חוזר כמעט אותו מוטיב (של איזשהו פחד, מתוך “שאגה בלתי כתובה”): “בא מיער / מִשִּׁלְיַת הזמן / להצית מילה בקודמתה / עמוק ביער העד / מגוב השאגה הבלתי כתובה // ‘אבער ולא אחדל / שגניבת פרומתאוס אני'”.
אם בקטע הקודם שהבאתי קיימת אי אפשרות לחזור או להגיע לאותו ליטוף, הרי כאן החשש הוא ארס-פואטי. אכתוב? לא אכתוב? – כי עומק השאגה אינו מבשר את הכתיבה. ואז, “אבער ולא אחדל” עד שאכתוב.
המסע המתרחש כמעט לכל אורך השירים שבספר הוא ככתוב ומנוסח על עטיפת הספר: “מסע שירי בתוך ה’אני’ הנשי על השתקפויותיו השונות. המעגל האינטימי מקרין על מעגלי קיום אחרים בתנועת הליטוף המחברת נוכחות והיעלמות, ועם זאת שוברת לא אחת ציפיות רומנטיות”.
כמובן שבניסוח כזה יש רמזים לא מפוענחים – מעגלי הקיום האחרים – הם קיימים ולא קיימים והמילה ‘היעלמות’ נוכחת מספר פעמים. היעלמות וכמעט אמרתי עזיבה כמילה נרדפת: עזיבה או היעזבות.
שיר אחר מתחיל בציטטה (של המשוררת, יש לשער): “המקומות / שביקרנו בהם / ועזבנו אותם / ימשיכו להתקיים בלעדינו” כמו בשיר הראשון שהבאתי ממנו; הגשר לא ייפול. מי שמתחבט בנפילה ובהיעלמות הוא ה’אני’ הנוכח העומד על הגשר.
וסופו של השיר הקטן הזה (עמ’ 67) “עקבות ריח משקר / מתעטף בצעיפים / הם ההֶעדֵר הפעור בצעקה / כמו חיה שיצאה ממאורתה / וטרם שבה”.
ומיד עלתה לנגד עיניי תמונתו של מונק עם האישה ההולכת על הגשר, או על פי תהום.
אבל אל נשכח שיערה בן-דוד היא גם קולאז’יסטית, שעבודותיה (אחדות מהן מעטרות את השירים) מהפנטות לעיתים – ולפיכך כשהם נוגעים בשירים, או השירים נוגעים בהם – הליטוף האמנותי לפחות משלים את החסר.
ויש כאן גם שירים ומעברים יפים עד מאוד, כמו תיאורו של בית, כמו בשיר הבא: “בבית ההוא בית דודי האפל / באפלולית החפצים / מקום שם תחת גזע הלב / הנחתי ראשי ועדיין תפרחת קיץ / הומָה דְּבוֹרִים ומלמולים אבק אור / תשעה קבין חסר אחד לְנֶצַח היופי / כאז…”
ובכל זאת כדאי לזכור את נקודת האל-חזור הנואשת אל מול הזיכרון המלטף. בזה ומזה – שירה טובה גם יפה בספרה של יערה בן-דוד.