רות נצר
התפרסם ב’מקור ראשון’ ב-2005
יערה בן־דוד לוכדת בשיריה רגעים משתהים בתוך החיים היומיומיים, ומתוכם היא ממריאה למקומות אחרים שהיו, שנרמזו אי-פעם, שיכולים היו להיות. מתוך תחושת חסר מתמיד מתעוררת ציפייה לדבר אחר. השירים נעים בין כמיהה לאירוניה, בין ציפייה שמעניקה רעד וארומה לחיי הנפש, ובין הסדק שנפער והרוכב המנסה לשלוט על הגשמת חייו אך מושלך מן הסוס: “לפני הסופה / סוס משתולל באור ראשון / השליך מעליו את הרוכב – אפשרות בטוחה / לא שווה דואט. // רעד קל בוילון / הלמות פטיש בבניין סמוך / וסדק לראות דרכו”. כך “נלכדה המונה ליזה / בתוך קורי עכביש” ו”עוד מעט יתנדף החיוך כמו טל / על פח המכונית הריקה”.
אלו הם רגעי חוויה נשיים – ורוב הדמויות המתוארות כאן הן נשים – שמעוגנים בחושי, בממשי ובגופני. תחושות אלו מעניקות ממשות לחיים. תחושת הממשות מתקיימת בשירים שמתארים בתמציתיות סיטואציה אנושית בתוך מטפורות מפתיעות, כמו “השכנה ממול צועקת. כל החלון שלה פֶּה; “לפרק תערוכה זה כמו / לעבור דירה בתוך / חדרי הלב”; “בבוקר ראיתי את עקבות כפותיו / על הפח הלבן דומים לנוסחה”; “אמי ממתיקה סוד עם ציפורים / עיניה מתמלאות מכפות ידיה הפתוחות”; “עטוף את שתיקת הדגים בנייר עיתון לח”.
יש התייחסויות רבות לעולם האגדות שקיים ברקע האסוציאטיבי של המשוררת. זהו, נדמה, עולם יַלְדִי של נחמה והבטחה שלא התממשה ושאינה משתלבת עם חיינו הבוגרים – “אגדה נושנה בתרדמה עמוקה” – ובו בזמן זה המקום האגדי והתמים שהנפש הבוגרת מבקשת לשוב אליו: דולציניאה, דמטר, חוני המעגל,הסירנות, הנסיך הקטן, הברון מינכהאוזן, פרומתאוס. כי “הכוכבים נעלמו לי אל / מאחורי המסך המורד של תיאטרון הבובות”. וכך “כנפי הפרפרים נחרכות ביד ליצנית / מספר האגדות נשמט / כוכב אדום ועוד אחד”, “וכשהבוקר יעלה ייעלמו כל הפֵיות”. האסוציאציות האגדיות והספרותיות הן “תיבת זמרה בצורת לב / שנפתח – / ללכת אחריה כמו בעקבות החלילן מהמלין”. והלא החלילן מהמלין הוא סיפור מִקְסַם המוזיקה שמוליכה שולל אל עולם אחר בלתי אפשרי. התמימות של האגדה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. לכן המשוררת המפוכחת “תעקוף את כנפי איקרוס הגדולות ממידותיה”.
השירים נעים בין אמירות ברורות, פיוטיות, חזקות, מקוריות, נועזות ומרגשות לבין אמירות מעורפלות וחמקמקות. מבין השורות בוקע צער וכאב שהמשוררת מיטיבה לבטא ברישום מהיר, בלי לומר במפורש צער וכאב. וזה מיטב השיר.
זהו ספר השירים הרביעי של יערה בן־דוד, והוא מלווה בקולאז’ים מעשה ידיה של המשוררת שכבר הציגה כמה תערוכות. הקולאז’ים אינם המחשה לתוכן השירים; הם קיימים כיחידות עצמיות. הם מקיימים דיאלוג פרדוקסלי עם השירים דווקא מתוך שונותם. השירים קצרים, מעוצבים ומאורגנים כחוויות מובְנות ומובָנות, ואילו הקולאז’ים, שעשויים גזירי נייר עיתון צבעוני, הם שלל פיסות חיים שהורכבו יחד בצבעוניות מלאה חיוניות ושמחת צבעים. הם ממריאים אל קיום סוריאליסטי, נענים למשחקיות פרועה וחידתית שאינה מבקשת הבנה ופענוח אלא את החוויה החושית העשירה שאינה מצויה בשירים. בשירים שולט יותר האדם הבוגר שכבר למד את האירוניה כדי להתמודד עם החסרים של חייו; בקולאז’ חי הילד שטרם עזב את עולם האגדה ואת חירות היצירה.
מכל מקום, שני המדיומים של שירה וקולאז’ תמונתי משלימים זה את זה, מה גם שהשירים של בן־דוד הם עצמם מעין תמונות ציוריות קטנות, משום שהחוויות הרגשיות נמסרות דרך תיאור מצבי חיים תמונתיים: “אישה תולה כביסה סחוטה על חבלי העיר / כמו מושיבה ציפור על קו מתח גבוה”, או “הבית שמכרתי צועק מתוך שינה רודף אחרַי / כמו אמי לסדר עלי את השמיכה / שנשמטה”, או “מבית המאפה של חיי עוד אוציא / לחמניות קטנות משקיטות רעב / לְמַעֲנֶה”. יערה בן־דוד היא במיטבה באמירות אינטנסיביות יפהפיות שכאלה. נראה שתודעת הזמן החולף הנרמזת בשירים אחדים מהווה דחף קיומי, ולכן כשהיא מדברת על בריאת זמן, נראה לי שבו בזמן היא מדברת גם על כורח בריאת השירים: “אני בוראת לי זמן אחר / מן העיגולים שעושה / אבן למים / (…) זמן נברא / מן הניתור הקצר של ציפורי בראשית / מעץ הדעת לעץ החיים”.