אמירה המלט
פורסם ב”על המשמר” 24.1.1992
שיריה של יערה בן־דוד נקראים בקלות ובשטף, ואין זה מחמת קלות החומר, אלא בשל היעדרן של מליצות ומטפורות נבובות. מה שיש לה לומר הוא מה שהיא אומרת, ברגישות ללא רגשנות, בשפה רהוטה כמו-סיפורית, בקצב פנימי, בלא להאריך ובלא לקצר: “בעקשנות של יונים / אני מקבצת מחדש זרדים / מפוזרים לכל רוח – / היונה שאינני / זה מה שאני מבקשת להגיד…”
גם שיר שהוא ציור רגע רגשי ספציפי מקבל איכויות שמעבר לתוכנו, אם בשל ההדגש הצבעוני העז שבו, המילים המקראיות הבלתי צפויות, או סיומו האגבי: “זה לא היה פלח ירח / מעל היער השחור – הקוד שלי / (כן, לבשתי אז חולצה ירוקה מבד / רך נופל), הירח עלינו היה במילואו וקצת אדום. / בהקשר אחר הייתי אומרת / ירח של מלחמות, אלא / שזה היה ירח בירושלים / בין המשפתיים מעל ליער השחור / מנקרות צורים / לפני התנעת המכונית / נרכן / בבולמוס של רגע”.
רוב השירים שבספר נוגעים במוות ובאבל על מות האב. הקורא מנחש את הכאב, אבל הכאב אינו נכפה עליו. המחלה, המוות, הלוויה, הריקנות שאחריה, בדידותה של האם, זיכרונותיה של המשוררת, כל אלה נכתבים בשקיפות שאינה מבקשת רחמים והשתתפות. הדברים מסופרים בשקט שבא אחרי השקט, כאילו לא היתה סערה.
כבר מתחילה יש רמז לבאות: “פינו לו מקום במיטת/ חייל שהתאבד שעה קלה / קודם לכן. שם שכב אפרקדן / כְּאָבִי, חיוך פנימי מתפשט /ראיתי אותו / לא ידעתי נפשי אם ראה אותי – / עין הדג מתוך נייר העיתון הלח / בשאון העולם הזה”.
המוות אינו מצטייר בשירים כסיום ופרידה. האב עודנו מקור סמכות, ומהווה כתובת אליה פונים. אין כאן נטייה לבוא חשבון עם מי שנפטר מהעולם והותיר את הנשארים, אלא השלמה עם העדר הממשות והמשך הקשר בקיום אחר כלשהו.
גם בשיר הלוויה אין מוות, רק שינה: “בשנת תש”ן ישן אבי והחיוך / לא מש משפתיו כמו / טעם הקור על שפתי / כשהפשלתי את השמיכה / מעל פניו. / מאן דהוא בא והוציאו / תיכף / לאחר הקידוש שנתאחר. / בנאות דשא ירביצני / על מי מנוחות ינהלני. / נושאי המיטה / מנענעים והולכים בזמר נצחים / מלמול ערש ינקות / לבל תידוד שנתו”.
השיר המסכם את היתמות הופך אותה למציאות מוטלת בספק ולתקווה שיש בה ממש: “הוא יחזור באביב / כדי פתיחת סדק / אל הגשמיות / כל עוד רוחו בו./ ריצת רגליים רבות. / הרגליים הללו אינן שלי / לא הייתי שם / אבל נניח שהייתי, עירום ועריה / סִיוֹמֶת רַכָּה של מלת אהבה / שלא הגיתי / שחיממתי בית / וקורה מעל ראש. / תיכף יצלצלו בדלת / ואני אהיה / עין פקוחה לירח נטרף בענן”.
בשער האחרון של הספר, “קצות מדבר”, ישנם שירים המתבוננים מן הצד, אם אפשר לומר כך על כתיבה שהיא תיאורית אבל אישית מאוד. כל שיר עומד בפני עצמו, שלא כבשער הקודם. באחד מהם, הכתוב כמו במנותק מהכותבת, יש אפילו הומור רך. והרכות, שהיא המוטיב העובר בכל הספר,אינה מעמידה את ההומור מול העצב, אלא מזרימה אותם זה לתוך זה: “זוג בהצגה יומית במיזוג אוויר, רגע / לפני ההקרנה. הוא / פניו למסך אומר משהו כמו, היא / הוכחה חותכת לקיומו / תנועה קלה מִלָּה נקודה. / זוקפת גבה. / כך הם – בחסות החשכה הממוזגת / פרודות מילים / בגוף ראשון / ובגוף שני / קורים דקים בנקודות מפגש / מקריות. איזה אושר! / אומץ / הרבה אומץ / לרקום בִּדְיוֹן / ולא לבד”.
ישנו בקובץ עוד שיר קצר, אחד הבודדים בו חושפת המשוררת לרגע קצות עצבים גלויים: “גדר שנשענים עליה / כמו על מִלָּה שמצמחת ענפים סוררים // קורעת אנשים מעלי / כמו עשב שוטה (אז באיזו תנועה / לבחור?) מוטב / לשתוק כמו מים אחרונים”.
זהו ספר שירים נקי וצלול, שיש בו הרבה עדינות ופיכחון. כמו באחת השורות היפות שבו: “היא שתתה עד תום / ניקיון כזה בתחתית הכוס”.