אביב עקרוני
פורסם ב’פסיפס’, חורף 1997
הלכתי בשביל הנמלים
הָלַכְתִּי בִּשְׁבִיל הַנְּמָלִים
וְהוֹפּ! הִגַּעְתִּי לִקְצֵה הַשֻּׁלְחָן, מִשָּׁם
הָאָרֶץ לֹא מִתְעַגֶּלֶת. מִכָּאן
לְפִי הַתּוֹרָה הַיְשָׁנָה
נוֹפְלִים
פָּשׁוּט נוֹפְלִים.
אוֹמְרִים
שֶׁלִּפְנֵי זֶה אֶפְשָׁר לַעֲמֹד
עַל הַקָּצֶה
כְּמוֹ מִלָּה מְדַגְדֶּגֶת בַּלָּשׁוֹן
וְכִמְעַט חָזַרְתִּי בִּי
מִמַּשָּׂא הַפֵּרוּרִים.
מַה מֵהֶם יִקָּלֵט בְּדִמְמַת הַשָּׁטִיחַ
עַד הַפֵּרוּר הָאַחֲרוֹן?
פזמון:
עַל הַשֻּלְחָן נָעוּ הַנְּמָלִים בְּאֵין מִסְתּוֹר
קֶסֶם בִּלְתִּי נִתְפָּס
וְהַמַּסָּע לֹא תָּם.
המשוררת טווה את השיר בשלושה מעגלים שונים הקשורים זה בזה בדרכי ההבעה ובמשמעות כאחד.
המעגל הראשון הוא מעגל הנמלים. בו נפתח השיר ובו הוא אף מסתיים, בדברי הפזמון.
הנמלים נעות על השולחן בשבילים סמויים או גלויים, וככל שינועו, סופן שיגיעו אל קצה השולחן. לעיתים דומה שהמשוררת רק עוקבת אחר מהלך הנמלים, אולם ניכר בה שהיא אף הופכת להיות אחת מהן. הן נושאות על גבן את משא הפירורים, וקשה להתעלם מן ההקבלה לשירה הידוע של רחל המשוררת “צר עולמי כעולם נמלה. / גם משאי עמסתי כמוה, רב וכבד מכתפי הדלה”. אולם מבחינה רעיונית כיוון המחשבה שונה לחלוטין.
במעגל השני השולחן הוא העולם. לפי אחת מתיאוריות היקום הנושנות, העולם אינו כדורי, אלא משטח ענק, שאם מגיעים אל קצהו, ניתן ליפול למטה אל האינסוף.
בשיר הדבר מתבטא בקשר: שולחן-פירורים-שטיח. כשם שהנמלים עושות את דרכן, מגיעות אל קצה השולחן, והן ומשאן נופלים מטה אל השטיח, כך בני אדם התועים בעולמם במילוי מטלות שונות עשויים להגיע לכאורה אל קצה העולם ולהיעלם – “משם הארץ לא מתעגלת. מכאן לפי התורה הישנה נופלים פשוט נופלים”.
המעגל השלישי מתגלה במעבר מן ההתייחסות לבני אדם בכלל אל ההתייחסות למקומו של המשורר בעולם. גם מבחינה מבנית מופיע מוטיב זה במרכז השיר. נוצרת כאן מטמורפוזה מעניינת, שנובעת ישירות מן המילים: “כמו מילה מדגדגת בלשון”. לעתים קרובות מילה מסוימת עומדת על קצה הלשון ומבקשת לצאת, להגיע לכלל ביטוי. כך הנמלים נעות על השולחן ומגיעות אל הקצה שמעבר לו הנפילה, המסמלת מציאות אחרת. עבור המשורר הרגע של לפני, של עוד מעט, של יציאת המילה מן הכוח אל הפועל לקראת הבלתי ידוע – הוא אחד הרגעים המרגשים והמשמעותיים ביותר בתהליך היצירה. משא הפירורים הוא המטען שממנו תיווצר לבסוף היצירה המוגמרת. והמשוררת תוהה: “מה מהם ייקלט בדממת השטיח עד הפירור האחרון?” – בדומה לביצית המופרית, הנקלטת בתהליך היווצרות העובר. הנמלים המתרוצצות על השולחן, שאולי ניתן להקבילן למילים טעונות משמעות או לרעיונות, ניחנו בקסם מיוחד שקשה להגדירו. אולם מעבר לקסם יודעת יערה בן־דוד כי זהו תהליך מתמשך, שאין לו סוף או רגע סיום, “והמסע לא תם”.