יפה בנימיני
כמעט נסגרה עלי דלת המעלית
על שמלתי החגיגית
ואיכשהו הוספתי
לעלות ולרדת
בין קומות חום וקור
שמלה בלי שרוול.
כל כך חמה עכשיו
הנשימה הטופחת על עורפי –
שאני מוכרחה
להסב את ראשי
ותיכף
אמי מסדרת עלי את השמיכה שנשמטה.
בשירה של יערה בן-דוד “כמעט נסגרה עלי דלת” מבוטאת דאגת האם לְבִתָּהּ באמצעות פרט אחד, שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה.
השיר פותח בתמונה מבהילה, שאחר כך מסתבר שהייתה חלום: כמעט נסגרה עלי דלת המעלית / על שמלתי החגיגית / ואיכשהו הוספתי לעולות ולרדת / בין קומות חום וקור / שמלה בלי שרוול”. הדוברת מדווחת באופן מקוטע, כדרכו של חלום, על סיוט. מי שנסגרה עליו פעם דלת מעלית ונשאר לכוד בה, יכול להבין את תחושת החרדה הכרוכה בכך, ואם היא כמעט נסגרת על השמלה החגיגית והיפה, הבהלה גדולה עוד יותר. המעלית, והדוברת בתוכה, עולה ויורדת בלי שליטה. חוסר האונים גובר, והחרדה מתעצמת. “קומות חום וקור” הן ביטוי שירי לחוויה הבלתי נעימה של הימצאות במעלית שפעולתה השתבשה וקשה להיחלץ ממנה, כאשר השמלה הנותרת בלי שרוול היא מטפורה להעדר מוגנות במלכודת המעלית.
שיאו של השיר הוא הרגע של על סף יקיצה, בין חלום למציאות, כשאיזו נשימה חמה טופחת על העורף. החולמת נאלצת להסב את ראשה – ותיכף… המילה “תיכף”, העומדת יחידה בשורה, טעונת מתח רב: מי יודע את מי היא תראה שם עומד מאחוריה בכלא של המעלית הזו… אבל מילה זו גם מעבירה אותה מהחלום למציאות.
בשיא המתח באה היקיצה, ואיתה ההבחנה: “אמי מסדרת עלי את השמיכה שנשמטה”. לאור שורה זו מסתבר בדיעבד לדוברת ולקורא, כי אותה נשימה חמה שגרמה לה להסב ראשה וכך להתעורר מן הסיוט, לא הייתה אלא נשימתה החמה של האם הדואגת והמגוננת, שכנראה חשה בסיוטי בתה ומיהרה לבוא להרגיעה ולסדר עליה מחדש את השמיכה שנשמטה בשנתה, ובכך להשיב לה את תחושת הביטחון והמוגנות.
המעשה של האם לכאורה קטן וכמעט אוטומטי ושגור, אך מה גדולה הדאגה הגלומה בו ומה רבה תרומתו לבת הדוברת, שהרי בזכותו נפסק הסיוט והשתלט הרוגע.
פורסם ב”אמי ואני” – עיון במבחר יצירות על עולמה של אמא ממבט הצאצא בשירה העברית החדשה, מאת יפה בנימיני.