דרור גרין
פיוט, יוני 2011
*
כָּאן הָאָחוּ וְהָעִזִּים
וְשָׁם הַסּוּסִים וּמִרְבַּץ הַחֲזִירִים
וְהַכְּלָבִים.
טֶרֶם פָּגַשְׁתִּי אֶת מַיְדָה
אוּלַי מָחָר נַעֲלֶה
בַּשְׁבִיל הַמּוֹבִיל לְבֵיתָהּ
שָׁם קִלְחֵי הַתִּירָס עַגְבָנִיּוֹת אֲדֻמּוֹת
עַל עֲסִיסָן וְלֹא מֵאֲדָמָה צְמֵאַת דָּם
וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה לַחֹרֶף.
קוֹזִיצָה בַּדֶּרֶךְ עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּכֵּל בְּמִי
שֶׁבָּאָה לְכָאן מִמֶּרְחַק אַלְפֵי מִילִין.
פַּעֲמוֹן כְּנֵסִיָּה רָחוֹק
אוֹמֵד זְמַן בְּרִבְעֵי שָׁעוֹת
וּבָאֲוִיר שְׁבָבִים שֶׁל רֶגַע מְלַמְּדִים אוֹתִי
אֵיךְ לִסְפֹּר אֶת פְּעִימוֹת הַמָּקוֹם
שִׁלְהֵי קַיִץ –
זֶה הַזְּמַן לְהַחְלִיף אֶת הָרְעָפִים.
במחזור השירים ‘בטרם’, בספרה החדש של יערה בן-דוד ‘סוס טרויאני מבטן התודעה’, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ‘כרמל’, היא מתארת מסע לסלובניה. אני יודע שאין זה מסע שורשים, משום שמעטיפת הספר אני למד שיערה היא ילידת עיראק. ובכל זאת יש בשירים משהו נוסטאלגי, מתגעגע.
השיר הזה הוא תיאור מדויק של חיי הכפר הסלובני, השדות והסוסים והחזירים והכלבים, וקלחי התירס והעגבניות ותפוחי האדמה בחצרות הבתים, העז (קוזיצה) המתבוננת באורחת לרגע כשהיא חוזרת מן המראה והזמן הקצוב, האיטי, הנמדד בצלצול פעמון הכנסייה.
ובתוך התיאור הקיצי הזה של הכפר, מופיע במעורפל סיפורה של המשוררת, האורחת שהגיעה ממרחקים ועומדת לפגוש את מֱיְדָה, המארחת שלה, ולומדת להסתגל לזמן החדש, האטי, וגם להתבונן באמפתיה בחיים ההופכים מוכרים מתחילתו של השיר ועד לסופו, שבו היא מגלה את הרעפים השבורים על גגות הבתים, ויודעת שיש להחליפם לפני בוא החורף.
נהוג להניח שמה שהופך אותנו לבני אדם הוא הזיכרונות שאספנו במהלך חיינו. אבל אין זה מדויק, משום שאנו זוכרים מעט מאוד ממה שקרה לנו בחיינו, ומה שאנו זוכרים משתנה עם הזמן, ורחוק מאוד ממה שקרה באמת. מה שנותר בנו הוא רפרטואר גדול של תבניות המנחות אותנו בחיינו: תבניות של תמונות, של ריחות, של טעמים ושל צלילים ותחושות.
וזה בדיוק מה שהשיר של יערה בן-דוד מוסר לנו. השיר פותח חלון אל הרפרטואר הפרטי שלנו, ולא במקרה טשטשה המשוררת את הסיפור הפרטי שלה. כך אנו יכולים לרקום לעצמנו את הגעגועים לנופים אחרים, למקומות בטוחים הנוסכים בנו רוגע ושלווה.
אינכם צריכים להיוולד בסלובניה כדי לעורר בעצמכם את הגעגועים לחיי הכפר בהם אולי לא פגשתם מעולם. הצורך הזה במקומות כאלו קיים בכל אחד מאתנו. אין לי זיכרונות רבים מילדותי, בשכונה שהיתה פעם כפר ערבי בירושלים, אבל זכרונותי מוצפים בתמונות ובריחות ובצלילים של כפר אירופי, אותם שאבתי מן הספרים שקראתי בילדותי. אולי לכן השיר הזה מעורר בי תחושה של בית.
ובאמת, עד לא מזמן לא הייתי יכול לתאר לעצמי שבגיל חמישים ושבע אתגורר בכפר קטן, שצליל פעמוני העזים, שגם כאן מכונות קוזיצות, קובע בהם את פעמי הזמן, ושאוכל את הגבינה שאכין מחלב העזים ואת הירקות שאפרת גידלה בגינה, ובהליכת הבוקר שלי אקטוף תותים ודובדבנים, ובשובי הביתה אשקה את הוורדים. הכפר הבולגרי נראה בדיוק כמו תיאור הכפר הסלובני של יערה בן-דוד, ועכשיו גם בכם יוותר משהו מריחותיו.