יערה בן־דוד

עמיקם יסעור

הופעתו של ספר השירים “לובשת בגד הפוך” (הקיבוץ המאוחד) מאת יערה בן דוד, אחת המשוררות הבולטות והמוערכות שלנו, היא, ללא ספק, אחד מאירועי השירה החשובים בשנת 2020. זהו ספר הכולל מבחר מספריה הקודמים מאז 1982 וכן שירים חדשים. 60 עמודים מתוך 216 עמודי הספר כוללים שירים חדשים ומסה מרתקת, שבה מעידה המשוררת על כתיבתה. 

עדות אישית של משורר על כתיבתו תמיד מעוררת עניין, במיוחד כשמדובר במשוררת ייחודית אשר פרסמה גם שני ספרי עיון על יצירות מן הספרות העברית והעולמית (ב’עקד’ וב’כרמל’). ששת ספרי שיריה הקודמים : חוג לילי, קולאז’, שירים מחדר המַּתָּנוֹת, ליטוף באור מלא, סוס טרויאני מבטן התודעה ואיזון שביר הופיעו בהוצאות שונות: הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, עקד, כרמל, תמוז, וזיכו אותה בפרסים ספרותיים, בהם פרס היצירה ע”ש ראש הממשלה לוי אשכול, ציון לשבח בפרס ברנר ועוד. רבים משיריה תורגמו לשפות שונות.

ישנם כמה ביטויים לכוחה השירי של יערה בן דוד  :  1.כוחה של תנופת השורות הארוכות.   2.כוחה של תבונה שירית.  3. כוחה של התבוננות בפרטים.   4.כוחה של ראייה מקורית וסגנון ייחודי.  5. כוחו של האיפוק השירי המינורי  6. כוחו של דיאלוג עם יוצרים אחרים. 7. כוחו של תיאור לירי של מקומות ונופים.   8. כוחה של כתיבה על מאורעות אקטואליים, המצליחה לחרוג מן הזמן המוגדר והמקום הקונקרטי. בולטת בספר המודעות לעולם הסובב, וקשת נושאיו רחבה. אין זו שירה אגוצנטרית המתמקדת רק ב’אני’. 

ספר רטרוספקטיבי, המהווה מבחר של יצירות קודמות בתוספת יצירות חדשות, תמיד מעורר עניין וסקרנות לעמוד על התפתחותו השירית של הכותב. ערך מוסף יש למסה של המשוררת בסיום הספר.  מסה פואטית זו היא עדות על שירתה וגם עדות על מהות השירה והמשורר בכלל.

מושך תשומת לב שם המסה “אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה”. לדברי יערה בן־דוד, השירה נותנת תוקף לחייה. היא מצטטת את אימרתו הנודעת של דקארט. היא מדברת על הבגד ההפוך ומשמעויותיו, משמעותה של הבִּטנה. יערה מציגה את השירה כנקודה ארכימדית שממנה ניתן להרים את העולם, את היותה אמצעי הֲכָלָה ושמירה על איזון עדין בקיום האנושי. והיא מודעת לנוכחותו המשמעותית ה’אני’ בשיריה. היא כותבת על שיח מתמשך בינה לבין מעגלי קיום ביוגרפיים, מיתיים, ארספואטיים, אקטואליים ואחרים,  על הדחף לכתיבה שהוא “חזק כמו הפחד ממימושו”, על המניע לכתיבתה שעשוי להיות אמפתיה או מחאה ואירוניה. אחד משיריה המתמקד בהווה נשען על אסוציאציה משיר של אלזה לסקר שילר. יערה בן־דוד מספרת מה הניע אותה לכתוב שיר בעקבות רצח על רקע רומנטי ושיר על הנסיך הקטן מאת אכזופרי. היא מתייחסת לשירים שנכתבו בהשראת נופים רחוקים – סלובניה, יפן ועוד, ומדגישה את ראיית המלה כקלידוסקופ. היא מציינת את השפעת חושי הראייה והשמיעה עליה עוד מילדותה. השיח המיוחד בין משורר למילים. הפער שהשירה מנסה לסגור בין האני לבין הזולת.  היא כותבת גם  על החוויה של הליכה לאיבוד בבגדאד בהיותה ילדה. על הציפור והיונה בשירתה. על המגע בין העט והנייר. על השפה כגיבור מרכזי. על כוחה של המקריות בחייה. על השירה כמסע בזמן. על הזמן, גמישותו ויחסיותו, על זמן הילדות שלה ושל זולתה. על האישה במגוון פניה: לורלי, יוליה, אלזה לסקר שילר, דליה רביקוביץ,  חדוה הרכבי, ובתוך זה גם דמות אִמָּהּ, ולבסוף היא מסיימת בדברים אישיים על עצמה כיוצרת וכמשוררת.

אכן, עדות פואטית מרתקת, חכמה ורגישה. אין ספק ש”לובשת בגד הפוך” הוא ספר מעולה, וראוי שיוקדש לו עיון רחב יריעה. אני בחרתי להתמקד באחד השירים מתוכו, המעלה את דמותה האגדית של לורליי, שהייתה מקור השראה למשוררים לא מעטים.

סודה של לורֶלַי

הַיּוֹם לוֹרֶלַי יוֹשֶׁבֶת עַל הַסֶּלַע

יוֹדַעַת אֶת הַבָּאוֹת וְאוּלַי אֵינָהּ מְחַכָּה לְאִישׁ.

בְּצִבְעֵי זָהָב וּתְכֵלֶת מִסְתָּרֶקֶת לְאִטָּהּ,

הַזְּמַן דּוֹאֶה מֵעָלֶיהָ לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה נִצּוֹד.

מֵהַסֶּלַע בִּגְדַת הַנָּהָר

לוֹרֶלַי צוֹפָה בְּצַיָּד אוֹרֵב לִצְבִי.

לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם

גַּל בּוֹלֵעַ סַפָּן וְסִירָה.

מַה שֶּׁחוֹלְלָה לוֹרֶלַי בְּשִׁירָתָהּ

זָר לֹא יֵדַע.

עַכְשָׁו בְּאֵין צְבִי וְסַפָּן

לְאָן נֶעֶלְמָה לוֹרֶלַי עִם שְׁלַל שִׁירָתָהּ?

שיר נפלא זה של יערה בן-דוד מתמודד יפה עם מורשת של טקסט קלאסי – הבלדה המסתורית של היינריך היינה, שממנה עולים החידה, הדֵמוניות והגורל הקודר של הסַפָּנִים.  מין מציאות דטרמיניסטית, שמן הנמנע להתמודד עימה בהצלחה. רוח הבלדה. רוח הרומנטיקה הגרמנית. הנהר מתואר כצופן סכנות. מבחינה זאת הוא מסוכן לא פחות מכוחו של הים, למשל בשיר “הסערה” של אדם מיצקביץ’ מתוך קובץ שירי הרומנטיקה שלו “הפרח הכחול”, שהופיע  בהוצאת עקד בשנות השישים בעריכת איתמר יעוז קסט. (אגב, את מושג “הפרח הכחול” טבע המשורר הגרמני נובאליס). הנהר והים מנוגדים במהותם לאגם. שהוא כמעט תמיד אידילי.

בשירה הלירי של יערה בן־דוד בולט ממד הזמן וניכרת בו התבוננות מהורהרת בהשראת מילים ומוטיבים המופיעים בשירו של היינה. בשיר שלה, “סודה של לורליי”, מודגשת יותר הצגתה של לורליי כדמות מתבוננת ולאו דווקא כדמות פעילה. לכאורה נראה שהמשוררת ויתרה במידת מה על כוחה הדֵמוני של לורליי, מכיוון שהשיר מסתיים בסימן שאלה, במעין תהייה, ועובר מלשון הווה ללשון עבר: “לאן נעלמה?”. ההווה כאן הוא ביטוי לליריות של השיר בניגוד להווה של הדרמה המתרחשת כאן ועכשיו. לורליי יושבת כאן על הסלע. מצב סטאטי כלשהו.  התהייה דומה בשתי היצירות. אצל היינה “אינני יודע מה פשר”, מילים הפותחות את הבלדה. אצל יערה בן דוד התהייה הזאת (“לאן נעלמה לורליי עם שלל שירתה”) מופיעה בסופו של השיר, ובקריאה חוזרת אולי נרמזת בה נימה אחרת: לורליי הקסומה נעלמה לה בנכלוליה עם שלל שירתה, עם תעתועיה שחרצו את דינם של אחרים. אצל היינה נאמר בשורה השנייה “אני עָצֵב כל כך”. העֶצֶב הזה, צער העולם, הוא חוויית היסוד של השירה מתקופת הרומנטיקה במאה ה-19. גם ליאופרדי, המשורר האיטלקי הפסימי בן השליש הראשון של המאה ה 19, יושב מול תל ליד הים ומהרהר במוות. אצל היינה המעורבות של המשורר כסובייקט מופיעה כבר בראשית הבלדה, ובשירה של יערה – רק בשורת הסיום שאוצרת נימה שונה. 

שני השירים מתרחשים בהווה ושניהם מתארים תמונה דומה. אך הפער בזמן הכתיבה יוצר ניגוד בהדגשים. אמנם בקריאה ראשונה נדמה שהמשוררת ויתרה לכאורה על היסוד הדֵמוני בדמותה של לורליי, אבל בקריאה חוזרת נרמזת תכונתה הנכלולית. הישגה של יערה בן דוד הוא גם בשימור רוח הטקסט הקלאסי וגם בשילוב מבטה האישי. שיר זה מעיד על שאר רוחה וכישרונה להטמיע ולהתיך בשירתה אזכורי יצירות ומוטיבים מן התרבות העולמית ולהטביע בהם את המבט האַחֵר והייחודי שלה.  

שיר קסום זה הולחן ובוצע בערב ההשקה של הספר “לובשת בגד הפוך” על ידי הזמרת המחוננת ירונה כספי.