קולאז’ הנפש

דינה קטן בן-ציון

פורסם בעיתון 77, ספטמבר 2005.

הַגַּמָדִים בְּלִילִיפּוּט חָשְׁבוּ
שֶׁהַשָּׁעוֹן שֶׁל גּוּלִיבֶר הוּא הָאֱלֹהִים שֶׁלּוֹ
בְּצִלּוֹ הוּא מִתְכַּרְבֵּל כְּכָל שֶׁעָשׂוּי גּוּף חַי
לְהִתְכַּרְבֵּל.

בַּמֶּה אֶתְכַּרְבֵּל אֲנִי אִם לֹא
בִּזְמַן הַיּוֹנִים הַבָּאוֹת בְּעוֹנָתָן
מֵעַל רֹאשִׁי בַּשֶּׁקַע הֶחָמִים
מֵעַל לַתְּרִיס
בְּהֶמְיָה אֲפֵלָה

(‘חֶמדה’,עמ’ 49)

זהו ספר שירים רביעי ליערה בן-דוד, משוררת ואמנית קולאז’ים. שתי האמנויות חוברות בספר לא רק בשילוב של כמה קולאז’ים מעשי ידיה של המשוררת, אלא גם בסגנונם הרומזני ולעתים קלידוסקופי של השירים, שבהפלגות אסוציאטיביות מגיעים למחוזות בלתי צפויים.
תחילה תהיתי על השם, שנראה לי כמעט כהיפוכם של השירים, שם שבמנותק מהקשריו בספר נשמע תחילה כחשוף וארוטי, בעוד שהשירים חובקים משמעויות כמוסות, לעתים מפליגות, לא תמיד מחוורות לגמרי. התיאור על גב הספר מיטיב לבטא את הקשר שבין שמו לבין טבעם, סגנונם ומזגם של השירים: מסע שירי בתוך ה’אני’ הנשי על השתקפויותיו השונות. המעגל האינטימי מקרין על מעגלי קיום אחרים בתנועת ליטוף המחברת נוכחות והיעלמות, ועם זאת שוברת לא אחת ציפיות רומנטיות. הדבר מתבטא גם באותם השירים הנשאבים אל תוך אסוציאציות מאגדות ילדים.
הקורא ימצא בספר שירים על אנשים קרובים – האֵם, השכנה הצועקת ממול, אדם שאבד – ושירים אישיים, ובהם מעין הצהרת זהות, דברים קשים שנאמרים בעדינות, נזהרים שלא לפצוע: “אני מעבירה מברשת בשערי / לובשת כותנות עור לכסות / על מערומי החיוך” (עמ’ 23); “אחרים יהפכו עורם יחליפו כתובת / אני בית אבנים רוחש סודות / שומרת על הזכות להיות / רכוש נטוש”. או: “זה הרגע / בו יונים עפות מבית החזה – / כלוב ריק / באור מלא” (עמ’ 22).
השירים ואף הקולאז’ים מנסים ללכוד אבחת תנועה, נוכחות של רגש, הבעה, זהות בהתמרה, הוויה בתוך זרם החלוף. שם השיר ‘מִחזוּר חומרים’ – הרומז הן למעשה השיר והן למעשה הקולאז’ – יאה בעיניי כמאפיין את קובץ השירים כולו, שכן הוא מיטיב לבטא משהו ממהותו הפנימית. בקולאז’ים ובשירים גם יחד נפגשים זוועה והומור, שמחה וגרוטסקה, חן ואימה.
בכמה שירים יש משהו מאיכות הקולאז’ – חיבור בין זמנים, מרחבים, גופים וישויות שכל חיבור אחר ביניהם נבצר, כמו למשל מונה ליזה ומכוניות (עמ’ 10), או קוקיית השעון המֵכני מן המאה התשע עשרה – ויונת המבול (עמ’ 12). מלכודת השעון עם הציפור המכנית, כאילו-חיה, בהקבלה למצב של כאילו-חיים, לאחר אסון התאבדות, שמקפד את שמחתם ואת מהלכם הטבעי.
הקולאז’ים שנבחרו מעטים במספרם אך משלימים בדרך משלהם את עולמם של השירים. כך למשל ‘טיוטת אהבה’ (עמ’ 16) – השיר שבו האישה שוהה בסביבה אורבנית וחולמת חלומות מרים-מתוקים, אישה שמכינה “טיוטת אהבה” למי שיעבור שם “בסערת דולציניאה” – פרטי הקולאז’ מקיימים עולם הנענה לריאלי, לגשמי, לנוכחויות החפצים שבהם חיינו מוקפים, ועם זאת, באווירה מסויטת של מציאות שכמו מפריכה את עצמה: המזלג מתפתל כחגורה, עירום האישה חופן ייאוש לבן, פני ציפור חבויות בנורה, סלסילת הקש הביתית החמימה פוערת פה צוחק-מלעיג, והמילים “נוֹשא” ו”נשוּא” ערוכות בכעין תבליט ספק דמוי חנוכייה ספק כמין עוגיות-תבנית, נוחות למרמס הרגל שמתחתיה נחים בשלווה רחבת פנים עלים מצהיבים. וככותרת לכל זה משמשת המילה-מושג “טֶלֶקִינֶזִיס”, הרוח שמניעה את החפצים ונופחת בהם חיים משלהם.
בכמה וכמה דרכים מבטאים השירים תפיסה אישית של גורל, כמו למשל בדימוי “געגועים כמו יבלות יושבים על מיתרי הקול” (עמ’ 59); או “ההעדר הפעור כצעקה / כמו חיה שיצאה ממאורתה / וטרם שבה” (עמ’ 67). זה המתח שבין גורל הגעגוע באשר הוא, כמושג רגשי פתוח, לבין גזר דין אכזרי ממנו – ההתאבנות, כהיפוכם הטרגי, כאשר הלַבָּה “הופכת לצורה מפוסלת / […] מתמזגת עם הטרשים” (עמ’ 59).
קיימת בשיריה של יערה בן-דוד התנועה בין האישי והאינטימי לבין הפרומתאי, הייעודי. זו התנועה המדווחת על רחשי הלב ואִבְחוֹת המחשבה של “אמן הפִסְפוּסִים”, זה ש”אוהב בנגטיב / לא מפתח את הנגטיב אבל / אוסף לתוכו / פירורי צחוק דבש ולענה / מְמַחְזֵר” (‘אוהב בנגטיב’ עמ’ 38), לעומת המשורר כמי ש”מצית מילה בקודמתה”, דמות פרומתאית שנבחרה “לבעור ולא לחדול” (השיר ‘בא’, עמ’ 51). במילים אחרות: בשירים רבים מתנסח ניסיון הנפש להכיר את עצמה ואת “העולם” במונחי הברירה להרחיק “זיכרון דליק מזרדים יבשים” (עמ’ 62) או למשכן את הלילה הזה בחיק הסבך החמים”, (עמ’ 63), או “להביא אוויר לדגים שבתוכנו” (עמ’ 61) לבין “נחשול אהבה זנוחה / אל שטח ההפקר שבין / ריחוף לנחיתת אונס” (‘עד תום הסוכריה’, עמ’ 40), או “הכוכבים נעלמו לי אל / מאחורי המסך המוּרָד של תיאטרון הבובות” (‘הפעמון’, עמ’ 41). זהו קולאז’ הנפש באשר היא – מייחלת, פגיעה, זוכרת, נחבטת ונופלת, חוזרת וממריאה.
בלי אף מילה “עצובה” עשוי שיר של יערה בן-דוד להכיל את צער העולם. כך למשל השיר ‘היונה’ (עמ’ 42) – שיר אהבה שכולו מוצפן. ציורי הלשון שבו מעלים ערגה גדולה אל מה שאינו אפשרי. כנף הפרפר נחרכת “ביד ליצנית”, הכוכב האדום אשר “בספר האגדות” נשמט אל החלל שמחוץ לחיק החם, שמתוכו כינור הילדות משמיע צליל מפתה, נענה, עם הפיכחון היודע כי “כשהבוקר יעלה ייעלמו כל הפֵיוֹת”, והשאלה הנועלת את השיר, כפי שמבט העין ננעל על היונה: “כמה זמן תשתהה היונה / על אדן החלון”, שאלה שטומנת בחובה לא רק את הקונוטציה הצפויה שמיוחסת ליונה, אלא את המודעות לחלוף האורב מכל מראה הנלכד במבט העין, לא כל שכן לכל ערגה שביקשה להיעשות משכן לאהבה, ולבסוף “נִתְלַשׁ לִבָּהּ כפעמון מענבלו” (עמ’ 72).
יש בספר כמה שירים שלא עברו אלי כקוראה, כאילו נותרו צופנים את סודם. כאילו השיר התקשה להושיט יד. אך אלה מעטים. בשירים רבים מצאתי משפטים הנוגעים בקורא כענף פורח, המבטיח פרי בשל, במועדו.