חנה יעוז
פורסם ב”פסיפס” גיליון 15, אביב 1992
ספר השירים “קולאז’ של יערה בן־דוד מציב במרכזו את ה’אני’, העומד חשוף מול העולם, ומעלה מערכת מורכבת של תגובות, שעיקרה מעשה הקולאז’. כבר בעטיפת הספר אנו מתוודעים אל אמנות הצירופים של החלקים, היוצרים את השלם. העטיפה מבוססת על תמונה “מעשה מרכבה” מתוך תערוכת קולאז’ים של יערה בן־דוד. הזמן והמוזיקה, שהם המוטיבים המרכזיים המופיעים על קולאז’ העטיפה, מוצגים על רקע של אווירה חגיגית עטויה צללים, כאשר הצבע הכהה נאבק בבהיר. הזמן והמוזיקה מתלכדים למֶסֶר גלוי: עולם חסר יציבות, שבו האדם הוא אגבי למדי, זעיר-מידות וחסר חשיבות. אמנם קיימת דמות בחלקו העליון של הקולאז’, דמותו המחויכת של המנצח על התזמורת, אולם עיקר הכוח טמון בכפות ידיו – והן שחורות ומאיימות. אף זר הפרחים, המופיע על קולאז’ העטיפה כחלק ממחווה הנהוגה בסיום קונצרט, נתון במעטה שחור החובק את נייר העטיפה הלבן.
כפל המשמעות של הצבעים הכהים והבהירים מופיע בהרחבה בקולאז’ השירי הנתון בתשלובת של מוטיבים. הקו הדומיננטי בספר הוא תפיסת המוות. המוות מופיע בשירים קודם כל כאירוע מרכזי, הקשור לדמויות מתוך הביוגרפיה האישית: מות האב ומות הידידה אֶמָה: “בשנת תש”ן ישן אבי והחיוך / לא מש משפתיו כמו / טעם הקור על שפתי / כשהפשלתי את השמיכה / מעל פניו” (עמ’ 33). דמות האב המת חוזרת ומופיעה בשירים ועמה שדר של קשר עם העולם שמעבר לה, ועוד יותר מכך עם העבר. לעומת זאת מותה של הידידה הופך לסמל של פסק-זמן ושל צער על אנשים אחרים ומשפחות אחרות. “מתה בשנה מעוברת שהיתה במקרה / גם שנה גשומה. / כל החורף הִכְּתָה הרוח, התעטפה / הרוח הפילה חפצים / מידַי בגלל צער אחרים / שאני מציצה בו בגנֵבה”.
המציאות היא המוות המכה בסביבה הקרובה וקוטף אנשים קרובים ורחוקים – והוא מופיע ברקע של השירים ובמארג, הן כדימוי, הן כתמונה וכן כמטאפורה: “מזמין למנחה בה מונח / הדג עם עיני המת בקערה / מקושטת, חוכך בדעתו מה קודם למה / ואני מתכוננת לזה / משילה נעל ונעלמת בלי סימן” (עמ’ 19).
הדג עם עיני המת בקערה הוא בגדר פריט ריאליסטי המקבל משמעות ומקרין אווירה. אף הציפור מוצגת “כמו נשמה מגוף המת” (עמ’ 43). המוות חודר אף באמצעות איזכורי אגב ואיזכורי לוואי, כדוגמת שיחת הטלפון המקרית שאליה מתחבר ה’אני’ שלא ברצונו – והקול בטלפון מדבר על מוות והלוויה. המוות הוא חלק דומיננטי מן הקולאז’. הוא מוטיב מרכזי, המציב גבולות באורח טוטלי, אבל אינו מוחק הכל, אלא נשזר בחיים, בתחושות קפקאיות, המעלות את העובדות הפרוזאיות לדרגה של משל: “לפעמים משתנה הצחוק / ואני מתפנה לעסוק במוות הטהור / שלא מתפייט לו, פרום מכל הקשריו, / חוט בקצה הזיכרון”. תפיסת המוות משתלבת עם תפיסת הזמן: “זה הנעלם שאני מקדישה לו את קרואַי / מצותתת מצטטת מצודדת / משילה נעל. זה שהנצח יחפץ ביקרו? / דיו לרגע שאומר אמת / והכל תלוי בו”. הרגע – הוא הקיום בעל המשמעות.
הנצח הוא בסימן שאלה. הוודאות טמונה בהתרחשות: “מה שיבוא הוא מה שיהיה באמת” (עמ’ 7). הרגע מסמן את היחס לחולף ולארעי, אבל הוא בעל משמעות על רקע תפיסת המוות והזמן. הרגע הוא מקומם של האירועים ושל החפצים המשובצים במארג הזמן. החפצים מסמנים את המציאות: כוס מים, שקיות ניילון וארגזי קרטון ובהם חפצים, מיטה רחבה וסדורה בקצה החדר, בגדי חורף בארון, טלפון, מכונית וכדומה. המוות גורם לחפצים להתפזר, אבל הם אינם נעלמים. הם בני קיימא: “ביום בו הסתיר אבי גופו / והתפזרו חפצים / לרוח” (עמ’ 42). החפצים הפזורים ממשיכים להתקיים ולהשפיע על ה’אני’, והם משובצים בתוך רצף הזמן ובתוך הקיום ומקנים ל’אני’ אחיזה בעלת משמעות.
התפיסה הקולאז’ית קיימת לא רק לגבי שזירה אמנותית של נושאים ומוטיבים, אלא אף בשימושי לשון: הן ברבדים שונים, המצורפים יחדיו – שפה ספרותית מחד ושפה מדוברת מאידך, והן בשימוש התשתיות. הצירוף “מתק הגילוי השגוי” מופיע בשיר שנושאו שיחת טלפון וציתות אקראי לשיחת זרים (עמ’ 52). השיחה הזרה נמסרת בלשון מדוברת, והסיכום של ה’אני’ – במשלב לשוני שונה. לעתים קיימת תופעה של “השתלת” שְׁדָרִים באמצעות ביטויים המייצגים אמירות של אנשים מפורסמים או אלמוניים. סימני “הציטוט” מחד וסימני “הסוגריים” מאידך הם “טלאים מעשה חושב” שיש בהם מיסוד הקולאז’ ומופיעים במספר שירים גדול יחסית. מדי פעם מהדהדת גם תשתית תרבותית: “אם אשמח יבכה לבי” (עמ’ 8) – אסוציאציה לשירו של אבן גבירול. “ובסתיו משיב הרוח השיב / אבי רוחו” (עמ’ 33) – שיבוץ מתוך התפילה “משיב הרוח ומוריד הגשם”.
הקולאז’ הלשוני הוא אף קולאז’ מוזיקאלי – משחקי מילים ומשחקי אותיות וצלילים: “בשנת תש”ן ישן אבי”, או “לעת עתה עת קיץ / הקיצה אהבתי” וכד’. בצד משחקי המילים קיימת אף תופעה של חריזה פנימית, אבל המרקם העיקרי הוא של רשת הצלילים המתקשרת אל רשת הצבעים. רשת הצבעים היא מגוונת, אבל עיקרה “צבעי צל” בין הלבן לבין השחור כפי שהם קיימים על עטיפת הספר, בקולאז’ מעשה ידיה של יערה בן־דוד.
התואם בין הקולאז’ השירי למעשה המרכבה מתבטא בקולאז’ הויזואלי המייחד את יצירתה של המשוררת. בשני הז’אנרים היא מעלה סיפורי חוויה שיסודם במציאות החיצונית או הפנימית ועיקר קסמם בצירופי המציאות והדמיון.
השיר הלירי מאפשר הבעת רגש, מחשבה ודמיון באמצעות חומרי הבניה של הלשון, וייחודו של הספר הזה הוא במרקם הקולאז’י של הצירופים הלשוניים המבטאים עולם פנימי רגיש ומעניין.