ניצה גורביץ’
“מאזניים”, מרץ-אפריל 1992
“קולאז'”, ספר שיריה השני של יערה בן־דוד, הוא מסוג הספרים המעלה את השאלה: מה המיוחד בו, לעומת ספרי שירה רבים, המתאימים עצמם לכללים ולשבלונות המוכרות, העוסקים בנושאים שחוקים עד דק, ושאין בשפתם חידוש יוצא-דופן? קובץ שירים זה אינו פורץ גבולות ואינו מחדש חידושים בולטים מבחינת מבנים, צורות לשוניות או סגנון. בכל זאת יש בו משהו מיוחד מאוד, נוגע, מעורר מחשבה.
המשוררת שהיא גם קולאז’יסטית שתערוכותיה הוצגו בארץ, עיצבה את הקולאז’ שעל עטיפת הספר, וכן עיצבה את 62 השירים שכולל הקובץ במארג שירי המהווה מעין קולאז’ בפני עצמו. השירים, רובם נטולי שמות, עובדה המתקשרת ישירות למעשה הקולאז’. כמו בקולאז’ הבנוי פיסות-פיסות כשכל קטע ספק עומד בפני עצמו, ספק מהווה חלק בלתי נפרד מהשאר, כך גם השירים בקובץ הזה.
תימה המשתבצת בקולאז’ שיריה של יערה בן־דוד היא העיסוק במוות. לעיתים, כאמירה הגותית: “מוות הוא אפשרות / בטוחה” (עמ’ 15), לעיתים רק איזכור קיומו של המוות, לעיתים זהו שיר, או רצף שירים המתמקדים במותה של דמות קרובה או רחוקה, ולעיתים נושא המוות משתמע בין השורות, גם אם אינו מצוין במפורש.
מוות, בשלוש וריאציות שונות, מוזכר בשיר בעמ’ 39: 1. “וכך עניין מותו החטוף / שעת התבקעות”. 2. “המוות הִשִּׁיל מעליו את פחד המוות”. 3. “אל תירא / אמר לו (לצלם דמותו) / גם אם אלך בגיא צלמוות”. מוות סובייקטיבי של דמות מסוימת הופך בהמשך השיר ליֵשׁוּת עצמאית, ותיאורו גולש אל הגבול שבין דיון פילוסופי על המוות לציור מטפורי שלו. המלה “מוות” מופיעה פה שלוש פעמים בשש שורות קצרות, עד לתחושה של שימוש מיותר ומוגזם במלה הטעונה ממילא משמעות ועוצמה, והשימוש בה אולי רצוי שייעשה באופן חסכני או מחושב יותר.
בשונה מכך, בשיר העוסק במוות כמשתמע, משיגה המשוררת משמעות חדשה, מעיינת ובעלת עוצמה כפולה ומכופלת: “לא ידעתי נפשי אם ראה אותי – / עין הדג מתוך נייר העיתון הלח / בשאון העולם הזה” (עמ’ 24).
לעיסוק במוות נלווים מחד הגסיסה, ומאידך הקיום שלאחר המוות באמצעות חיים המנציחים את המוות, כמו זיכרונות, געגועים, לידה בעקבות מוות, כל אלה ממלאים ומנציחים את החלל שנותר.
המפגש בין החיים למתים מופיע שוב ושוב. לפעמים באופן משתמע ולפעמים כאמירה מפורשת: “שמחת היופי של מפגש החיים / והמתים בין כפות ידי” (עמ’ 31). או: “בבית עולם החיים והמתים אני / עם פיסת נייר” (עמ’ 35). בשירים אחרים כורכת המשוררת את הלידה עם המוות. הדיון על הקשר בין לידה למוות הוא דיון עתיק ומקבל תוקף ברבות מיצירותיהן של נשים המסתופפות תחת הכותרת: “נשים יוצרות”. בשיריה של יערה בן־דוד המוות לא מתקשר ללידה במשמעות של לידת ילדים, אלא במשמעויות אחרות, המרחיבות את המושגים מוות ולידה ואת הקשר ביניהם. בכמה מהשירים מקושר המוות ללידת שיר כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפורש בשיר בעמ’ 8 בשורות: “אלמלא הקשר ההדוק בין / מוות לבין לצאת ממנו בכבוד / לא היה נולד שם שיר”. באחד השירים היפים והמעניינים בקובץ, הקשר בין מוות לבין שיר או לידת שיר, נאמר מצד אחד במפורש בכותרת השיר: “מוות שמוצאים באקראי הוא שיר פתאומי” (עמ’ 51). מצד שני אין בשיר עצמו הסבר נוסף באיזה אופן זהה המוות לשיר, אלא אם כן אפשר לראות את עצם קיומו של השיר כהתממשות המוות.
ישנם שירים בהם הקשר בין הלידה והמוות בא לידי ביטוי בדימוי של נשמה העוברת “מגוף המת לגוף החי…” (עמ’ 43), ואפילו בקשר בין מה שמסמלת האישה המתה, בשיר בעמ’ 28, לבין “אהובה חדשה שנמצא לה הגוף / שהולידהּ מחדש”, לבין האב שאומר בערב מותו: “נולדתי מחדש”. בשיר זה מיטשטשים לחלוטין הגבולות בין החיים למתים, בין לידה למוות, ומתקבלות משמעויות חדשות בהקשרים מוזרים ומעניינים.
עיסוק מעניין נוסף העולה משירתה של יערה בן־דוד הוא נתק או יחס שרירותי בין רגשות לבין הביטוי הפיזי שלהם.
העצב, כמו גם כמות הדמעות הקבועה בעולם, כאילו מנותקים מ”בעליהם”. הם פשוט קיימים בעולם כעובדות כמו “העורקים המתכווצים בצומת הלב והחיוורון בַּפָּנִים” הנובע מכך, המצויים בשיר “על רקע רומנטי” בעמ’ 29. התהליכים הפיזיולוגיים המתוארים כתהליכים שרירותיים-מיכניים בעלי כוח חיים משל עצמם, סותרים את שמו של השיר הנושא אותם, כי “על רקע רומנטי” מתקשר בתודעתנו להיפוכו של מה שמתואר לעיל.
בשירים אחרים מתקבלת תחושה שיש לחפצים דוממים ולמקומות כעין כוח מאגי, כשדמויות בלתי מוגדרות המופיעות בשורות, או בין השורות, תורמות לתחושה של מעין מימד נוסף לדברים: “לא לגעת בחפצים שאולים. / הייתי אומרת שאפילו לא רצוי / לדרוך שוב במקומות / הלא מוכרים” (עמ’ 12).
השירה היא אישית, אבל לא חושפנית. הרבה אמירות, הרבה מטפורות, הומור חמקמק ולעיתים ציניות, כמו בשיר: “על רקע רומנטי”: “לא חשוב / שהיה כאן רצח. העיקר הרקע” (עמ’ 22). לדברים שאינם נאמרים עד הסוף, לְמה שקיים מעבר למשפטים הקטועים, לדמויות הערטילאיות, לנופך המסתורי המסוים המרחף בין השורות, יש קסם מסוים הממשיך ללוות גם אחרי קריאת השירים. אבל לצד העירפול המסוים היוצר מתח חיובי של סקרנות וחומר למחשבה, קיימת לעיתים פרשנות יתר של הדברים שנאמרים באופן מפורש, חזרה עליהם והדגשה מיותרת, עד לפגימה בשלמות השיר.
חיספוס מסוים הקיים בשירים מוסיף לעיתים נופך של קסם, אך לעיתים ישנה תחושה של חוסר ליטוש מספיק. כמה תיאורים ואמירות הינם שחוקים למדי, אך יש לציין שֶׁאֵלֶה מועטים. בנאליות – לא נמצאת בשיריה של יערה בן־דוד. עומק אינטלקטואלי ורגשי יש שם בשפע – והעיקר יש שם מן החומר המטביע חותם בקורא.