שיחה עם חנה יעוז
פורסם ב”פסיפס” גיליון 36, 1997
שאלה: ספרך החדש “אהבה ממבט שני” כולל כשלושים מסות ומאמרים מתחום הספרות העברית והכללית. כיצד נוצר הספר?
תשובה: הרעיון להוציא ספר לא נולד בבת אחת, אלא התחיל לקרום עור וגידים באופן מקרי למדי, כאשר באחד הימים, במהלך סידור המגרות והניירת, עברתי על מאמרים ורשימות שפרסמתי במהלך השנים, החל משנות ה-70. ראיתי שיש מקום להוציא קובץ צנוע, שיכלול מאמרים על יצירות פרוזה. מאוחר יותר, כשעיינתי גם בדברים שפרסמתי על שירה, עלה בדעתי להרחיב את הקובץ ולבנות אותו משני חלקים: פרוזה ושירה. המאמרים על יצירות פרוזה כוללים עיונים בפרוזה העברית כגון: אהרון ראובני, אפלפלד, א.ב. יהושע, מאיר שלו, וכן עיונים בפרוזה מתורגמת כגון: פרנץ קפקא, אנטון צ’כוב, לואיג’י פירנדלו, סמואל בקט.
שאלה: מדוע בחרת ביוצרים הללו דווקא?
תשובה: רוב המאמרים המופיעים בספר הוזמנו על ידי עורכי במות ספרותיות כגון: “משא”, “מאזניים”, “עיתון 77″ ועוד, כך שגם למקריות יש כאן משקל לא מבוטל, אף-על-פי שהבחירה האישית השפיעה בסופו של דבר על נכונותי לדון ביצירות שעליהן כתבתי. מאמרי הראשון פורסם ב”משא” ב-1969 ועסק בקפקא. אני זוכרת שקפקא היה אחד הסופרים החשובים שעניינו וריתקו אותי עוד בלימודיי בתיכון. בספר מופיעים מאמרים הרואים בו אור לראשונה, למשל “יחסי אדון-עבד ב’סוף המשחק’ וב’מחכים לגודו’ מאת סמואל בקט, עיון בסיפור “הבגידה” מאת אהרן אפלפלד, ועוד.
שאלה: איך ערכת את הספר? מה הקו המשותף בין המאמרים?
תשובה: עריכת פרקי הספר לא נעשתה לפי ז’אנרים, אלא תוך התייחסות לקריטריון התֵמטי המגלה קווים משותפים בין יוצרים שונים, תוך שילוב הקלאסי והמודרני בפרוזה ובשירה, זאת מכיוון שמצאתי מכנים משותפים בין המאמרים. למשל, אחד הפרקים בספר נקרא “ימים ראשונים ואחריתם”, ונכללים בו מאמרים על ספריהם של אהרן ראובני, מאיר שלו ושולמית לפיד, שרקעם העליות לארץ. כך גם בניתי את החלק השני של הספר, העוסק בשירה.
אני מאמינה שהמסע אל תוך מעמקי היצירה חייב להתנהל קודם-כל במפגש הבלתי אמצעי אִתָּהּ. דרך העיון שלי מקפידה לרוב על צמידות לרקמה המילולית, שהיא בעיניי התשתית החיונית, שממנה יונקים ועליה בנויים הרעיונות והמשמעויות הגלומים ביצירה.
שאלה: שם ספרך הוא “אהבה ממבט שני”. לְמה הכוונה?
תשובה: שם של ספר יכול להתפרש באופנים שונים. עגנון אמר פעם: “אפילו אלומת קש אפשר להנציח בספרות. צריך רק כוח ראייה וכוח כתיבה. והעיקר – צריך לאהוב”. וכשם שהאמן יוצר בצלמו, מתוך אהבה ליצירי רוחו, לבחירי לבו, כך גם המתבונן ביצירתו נמשך לבחון אותה מאהבתו ומהערכתו כלפיה. אחרת לא היה מתקבל השילוב המפרה יצירה – קורא. וכידוע, אהבה אינה נוצרת תמיד ממבט ראשון. במהלך הקריאה הקשובה, כשהקורא מעורב ביצירה, מגיע לידי השלמה תהליך היווצרותה.
זוהי, לפי תפיסתי, אהבה “ממבט שני”.
שאלה: יערה, את בראש ובראשונה משוררת וקולאז’יסטית. איך משתלבים התחומים השונים של האמנות בעולם היצירה שלך?
תשובה: כל השנים כתבתי שירה, עסקתי באמנות פלסטית וכתבתי מאמרים על יוצרים ויצירות. כנראה שיש אצלי מנגנון טבעי של הפרדה, לפחות בין “כתיבה על” לבין יצירתי השירית והקולאז’ית. קיים הבדל מהותי בין כתיבת מאמר, המצריכה מבט רציונאלי מפוכח, ובמידה מסוימת גם אובייקטיבי, לבין כתיבת שיר. השיר נובע ממקור שונה לחלוטין. כתיבת שירה היא יציאה להרפתקה בעקבות המילים, כשהלא מודע מנווט את דרכך. כלומר, התהליך הוא משטח ההפקר של הלא מודע אל המודע, כשהתודעה היא במצב דמדומים, נים-לא-נים.
גם בעשייה הקולאז’ית אין אצלי תכנון ברור מלכתחילה. אני סבורה שאחד המניעים של צייר או של משורר לעסוק בקולאז’ הוא מוגבלותן של המילים. ויטגנשטיין טען שהעולם הוא מערכת יחסים ומה שאנחנו רואים יכול להיות אחרת ממה שהוא באמת. בחיים אין מצבים קבועים, אלא רק מצבים מתחלפים שאיתם צריך להתמודד. גם קליטתנו אותם היא יחסית ומשתנה, ולכן למילים יש משמעות רק בהקשרים שבהם הן נתונות, רק בסדר החדש שאנחנו יוצרים להן ובו הן משתלבות.
מבחינתי, הקולאז’ הויזואלי הוא השלמה מסוימת לשירה. העשייה בשני המדיומים הללו אינה סימולטנית בדרך כלל, אבל בדיעבד, ממרחק של זמן, נוצר כנראה משקע כזה של השפעה הדדית מפרה. הן הקולאז’ והן השיר מזמינים התמודדות עם העולם. אנחנו הרי מוטלים אל היומיום מבלי שנישאל לרצוננו. ואיך מתמודדים עם זה? – בונים סדר חדש לדברים. כידוע, הקולאז’ סיפק תמיד לסוריאליסטים את ההזדמנות לאחד אלמנטים מנוגדים לחלוטין, ומהם ליצור שלמות חדשה.
שאלה: אולי תתייחסי לקולאז’ שלך, המופיע על עטיפת הספר?
תשובה: בקולאז’ על העטיפה יש קומפוזיציה הבנויה משילוב של מבנים קלאסיים עם מבנים מודרניים, ובכך נוצר מכנה משותף בין הניגודים. הקולאז’ הזה נעשה הרבה לפני שערכתי את קובץ המאמרים, אבל בדיעבד הוא השתלב יפה בתימטיקות של הספר, שבהן הקלאסי והמודרני מופיעים בכפיפה אחת.