יערה יקרה,
מאחרת להגיב, ומבקשת על כך את סליחתך.
וגם עכשיו, רוצה להגיב על השירים הראשונים, “חיוג לילי”. אני מוצאת אותו נפלא, נוגע ברגעים שהם בין הזמנים והופך אותם לתמצית. הליכה בחדר מדרגות, נסיעה והתגלות פתאומית של העיר, רעש הזכוכית בכוס, דריכה ברצפת חדר, שורות פשוט פלאיות! זה כמובן האיך שאת ממציאה את “צלילי עֲרִירוּת הַכּוֹס”, את “הדנדון האחרון של פעמון המתכת”, את “רחש העיפרון המפחם את הדוממים”. הרבה קולות.
להגיד: “כל כך גבהה שפת הכוס עד שהפכתי למִשְׁקַע בתוכה” זה כמו להגיד אצל רחל: “גם את דרכי כדרכה אל צמרת”…. תמונה שאת רואה את הטיפוס, ושקיעת הקפה (?), משהו שהוא מצמרר, ובכל זאת יש משקע שלא התפוגג.
אני מתקשה לקרוא אנתולוגיות. אוהבת ספר אחד, שרואים את ההתפתחות, אפילו את החולשות.
רק טוב לך, רבקה