רק על עצמה

ענת לויט

פורסם בעיתון 77, נובמבר דצמבר 1982

תוך קריאה בספר שיריה הראשון של יערה בן־דוד, עלו במוחי שורות ידועות משירתה של המשוררת רחל: “רק על עצמי לספר ידעתי. / צר עולמי כעולם נמלה./ גם משאי עמסתי כמוה / רב וכבד מכתפי הדלה”.
נראה כי שורות אלו התאימו להפליא לתאר את שירתה של יערה, העוסקת בהנצחתן של תחושות אנוש ‘רגעיות’, שהן על-פי-רוב תולדת זיקתה האינטנסיבית לסביבתה הקרובה.
יכולה שירה אישית-חוויתית המתעדת את דלת האמות של המשורר להיות בעלת עוצמה, באם “תדע” לנסח באופן מדויק ואותנטי גם יחד את מוקדי הרגש המתופעלים בעת קיום הזיקה בין המשורר לסביבתו הקרובה. זוהי, אם כן, איכות הדינמיקה המרכזית המנחה את שיריה של יערה בן־דוד, דינמיקה המפנימה טון מאז’ורי בין מיתריו של הטון המינורי.
בשירים קיימת תנועה בין תיאור הווי חיים קונקרטי כמו בשיר “עד קצווי החדר” המתעד אירוע של שכירת חדר לאורן של תחושות חדשות שהוא יוצק אצל השוכרת: “אני שוכרת לי חדר בקומת הקרקע / שתמיד אני מלאה אותו והוא / מכיל אותי עד אפס מקום./ אני שוכרת לי חדר כדי לישון בו ולישון / בו היטב, כך, / מכורבלת במדרגותַי, מעלי / שמיכה של תשע קומות / והלוע החלול של המדרגות / כל הקומות / כל הקולות מגיעים אלי./ אבל לפני השינה אני קמה / עוד פעם אחת לראות / אם הכל כשורה -/ הגז סגור / והדלת נעולה / וכל הסיגריות כבויות / והתנור כבוי גם הוא”. ומצד שני, תיאורן של תחושות אשר אינן כבולות לאירועים ביוגרפיים, כי אם לתנודות של “הֶלֶךְ-יום” שגרתי, כמו בשורות השיר הבא: “בחדר המדרגות / ההולך ופוחת / כמו דנדון אחרון של פעמון מתכת / פנים באות מקרקעיתו / הפשטה צלולת מבט / תחשוב כאילו בלעת עצם מעצמיך / ולא נודע כי בא אל קרבי בחושך / אינך שומע את שאון הנפילה / ההולך לאיבוד”.
המאחד בין שני השירים מתקשר אל ‘הטכניקה המילולית’ המייחדת את הספר: יצירת מעברים עדינים בין שורות בעלות מימד של פרוזאיות תיאורית לבין שורות גדושות במטאפורות. שימוש משולב כזה בחומר השירי עשוי היה לפגום ביצירת תמונה קוהרנטית אלמלא נוצרה ‘זיקת גומלין’ בין שתי דרכי התיאור. זיקה זו מעניקה אפקט של ברירות ומובנות לשדה המטאפורי ואפקט של סימליות להמחשה הפרוזאית. כך, באם נחזור לשם הדגמת האבחון לשיר “עד קצווי החדר”, נוכל להיווכח כיצד פירוט שגרתי וכמעט שבלוני של “בדיקה ביטחונית” בטרם שינה מופקע ומועלה לכדי יצירת מימד סימבולי המייצג תחושות חרדה הפוקדות את היחיד בבדידותו, כאשר שורות מסוימות מוליכות את תיאור שלבי האירוע מתנאיו ההתנהגותיים הנצפים אל תנאיו הפנימיים הנפשיים המותנים בעולמו של החווה בלבד. על אף חשיפתן של תחושות כאב חריפות, נמנעת אינטונציה מלנכולית שעשויה היתה להקשות על היווצרות האפקט הסוגסטיבי. הימנעות כזאת נשמרת באמצעות שזירתם של דימויים מורכבים המונעים אפשרות של פרשנות חד משמעית ושקופה של התחושות ‘האגוצנטריות’. גם בניית עלילות מצומצמות מסייעת לכך. עלילות אלו ‘מפנימות’ את ה’אני’ הדובר אך אינן מעלימות אותו כליל. כך באחד השירים היפים בספר: “זה קורה / כשהאדמה מתייבשת / אפשר כבר ללכת יחפים./ ענן ציפורים / ניקר באדמה. / תראה עכשיו אנחנו עומדים מלכת / כמו שעון עם הראש אל הקיר /חושבים שזה הסוף ומתכוננים / עוד קצת עוד קצת. מבט חולף / סמוך לרקה. / אחר כך / באמצע הדרך שבין בית הכרם / לקרית יובל / ישבתי על אבן לנוח / מפצחת גרעיני חמניות /עיר-הֵרָיוֹן / צרורה באצבעותי הנבוכות”.
יש כאן מעבר המאזן בין נקודת מוצא מוצא תיאורית מרוחקת וסתמית לבין מיקוד הדרגתי בדרך קליטתו של החווה את המתרחש סביבו. בסיומו של השיר נותרת אצל הקורא תחושה כאילו התיאור הממוקד והדיווחי אינו אלא מערך אנלוגי שתכליתו תיאור היסוד הנפשי המופשט.
בספר מצויים שירים מעטים יחסית ה’פורצים את מחיצת הקול הפנימי’, בהם נערך ניסיון לתפוס את תנאיו של קיום אנושי אחר. מהליכה של הוויה זרה הנתפסת מתוך זווית של בחינה והתבוננות מן הצד, או אירוע שאין לו נגיעה רק בתחום הצר של הקיום היומיומי השגרתי. שיר כזה נבחר לסיום הספר: “טרקטור עלה / על מוקש סורי ישן ברמת הגולן / לא הרחק מן הגבול של היום. / מעוצמת הפיצוץ / נפתחו התפרים מחדש / לשקט מוזר / יום אחר יום / הולדת אינסופית / תפר גס יחפה על תפר פרום / כמו שמחלה מחפה על מחלה אחרת / מזן משובח עוד יותר”.
באשר לקולאז’ים המשולבים בין דפי השירים, שאף הם מעשי ידיה של יערה בן־דוד, מספרם הקטן והדפסתם ‘האפורה’ אינם מושכים במיוחד את הלב ואין הם מוסיפים ואינם גורעים.