ציפי שחרור
פורסם ב’פסיפס’ גיליון 87, קיץ 2012.
שאלה: ספרך נקרא “במבוך המראות”. מדוע בחרת בשם הזה?
תשובה: המילה “מראות” היא בעלת כפל משמעות: היא צורת הריבוי של “מראֶה” וגם של “מראָה”. המסע בנבכי היצירה לסוגיה הוא מסע מפותל בין מראה עיניים לבין השתקפויות שונות של מה שאנחנו רואים. ובמילה “אנחנו” הכוונה לשלושה גורמים: מחבר היצירה, המבקר, ומי שקורא אותה ואת מה שנכתב עליה. זה גם עולם המראות שמזכיר את השאלה הביאליקאית על שני העולמות: מה קדם למה – האם חומרי המציאות או השתקפותם ביצירה. זו החידה הנצחית, זאת הדיכוטומיה הקיימת בתשתית של כל יצירה, ואיתה התמודד למשל פרימו לוי, שגיבש את תפיסת עולמו על פי ניסיונו האישי.
שאלה: הקולאז’ על העטיפה – מדוע בחרת בו? מה משמעותו?
תשובה: מקור המילה “קולאז'” הוא בצרפתית ופירושה “הדבקה”. בעבודות הקולאז’ שלי גזירי תמונה אחת באים בתוך או ליד גזירי תמונה אחרת, וכך על ידי הוצאת דברים מהקשרם הראשוני והעמדתם בהקשר חדש, מוענקת להם משמעות אחרת.
בחרתי בקולאז’ “תשקיף”, שקטע ממנו מופיע על העטיפה, מכיוון שהוא משיק לשני המובנים של המילה “מראות”. אני חושבת שהוא הולם מאוד את אופיו הפסיפסי והמגוון של הספר. הקולאז’ הזה הוא חלק מסדרת קולאז’ים שלי, שהנושא שלה הוא מבנים אדריכליים, בהם נוצר חיבור חדש בין מבנים עתיקים לגורדי שחקים. כך גם הסגנונות השונים של היצירות בפרוזה ובשירה הנדונות בספר.
שאלה: איך נוצר אצלך קולאז’?
תשובה: בתהליך עשיית הקולאז’ שותפות העין והמחשבה. לאחר התבוננות סלקטיבית בחומר שברשותי, אני מתחילה למיינו בקפידה ולעצבו בהתאם לרעיון שהבשיל בתוכי אגב ברירת החומר. אני אוהבת להתמודד עם התלות הטוטלית בחומר הזר ומעבירה אותו דרך הפריזמה שלי. זאת חֶדְוַת הַמְצַאי הַזָּמִין המקשרת בין גזירי התמונות כמו במשחק פאזל. קולאז’ מתחיל מהמקום שבו נגמרות המילים, והוא עשוי לשמש אחר כך קטליזטור לביטוי מילולי של תחושות וחוויות.
שאלה: האם העובדה שאת כותבת גם ביקורת ספרות מסייעת או מפריעה לכתיבתך השירית?
תשובה: מישהו אחר פעם: “כשם שפורץ שנכשל הופך בייאושו לשוטר, כך גם סופר מתוסכל הופך למבקר”. למשפט הזה יש לפעמים רגליים במציאות, אבל הוא לא תמיד מחויב המציאות. ישנם סופרים ומשוררים, שהם גם כותבי מסות ומאמרים, ואם משווים בין כתיבתם האמנותית לכתיבתם העיונית, אפשר כמובן להתווכח אם האונה הימנית דומיננטית אצלם יותר מן האונה השמאלית.
ישנו הבדל מהותי בין כתיבת מאמר המצריכה מבט רציונאלי ואנאליטי, ובמידה מסוימת גם אובייקטיבי – לבין כתיבת שיר הנובעת ממקור שונה לחלוטין. כתיבת שירה היא בעיניי מעין יציאה להרפתקה בעקבות המילים כשהלא-מודע מנווט את דרכך. כלומר, התהליך הוא משטח ההפקר של הלא-מודע אל המודע, כשהתודעה היא במצב של דמדומים, נים-לא-נים.
כשהתחלתי לכתוב, השירה קדמה אצלי לביקורת. אין ספק שעם השנים העיסוק בביקורת יכול להשפיע באופן זה או אחר על השירה. לפעמים הוא מפריע, אבל לפעמים מיטיב איתה – לא ברגע כתיבת השיר, אלא לאחר מכן, כשהחוש הביקורתי שלי מתעורר ומנחה אותי להשמיט או לשנות. והחוש משרת אותי גם כשאני מתלבטת אם לכלול שיר מסוים בספר חדש או לוותר עליו.
בכתיבתי העיונית אני לא ניגשת לטקסט בכלים שיטתיים ובהכללות אקדמיות, אלא בעיקר קשובה וצמודה לרקמה המילולית ולמוזיקה של המילים, שהיא בעיניי התשתית החיונית לרעיונות ולמשמעויות הגלומים ביצירה. “בראשית הייתה המילה”, אמר גם המשורר הצ’כי יירי קולר, כשחזר אליו האמון במילים לאחר תקופה שבה נטש אותן לטובת עשיית קולאז’ים מאובייקטים שונים.
שאלה: הספר הוא מבחר מתוך מסות ביקורת רבות שכתבת במרוצת השנים. מה הנחה אותך בעריכת הספר ובבחירת המאמרים?
תשובה: הספר כולל מאמרים המתפרסמים בו לראשונה, למשל “אדון זקן מאוד עם כנפיים ענקיות” מאת גבריאל גרסיה מארקס ו”עיבל” מאת חיים גורי – בצד מאמרים אחרים שראו אור בבמות ספרותיות שונות במהלך השנים וחלקם הופיע בספרי הקודם “אהבה ממבט שני”. בדיעבד, מפרספקטיבה של זמן,זיהיתי במאמרים קבוצות נושאים המשותפות גם ליצירות מספרות העולם, למשל הפרקים “בלבירינת הקיום” ו”בחבלי התבגרות”. משום כך בניתי את הספר לפי פרקי נושא, שבכל אחד מהם קולות וגוונים שונים.
התוצאה היא שבמהלך הקריאה נוצרים מפגשים אינטרטקסטואליים ונרקם דיאלוג בין היצירות השונות. כך למשל נקודות החיבור שמצאתי בין יצירותיהם של מארקס וקפקא: “הדה-ריאליזציה בתמונת ההמון ובתמונת האסיר הכלוא היא התגלמות אחת התחושות המרכזיות ביצירת קפקא, שממנה הושפע מארקס. הכבילות אצל שני הסופרים היא אקזיסטנציאלית. את הגיבור הקפקאי מצמצמות וכולאות המסגרות החברתיות,שבתוכן כבולה גם הבעתו העמוקה ביותר, האנושית ביותר, קולה המקורי של נפשו, בכבליה של רשת קורי העכביש של אישיותו שלו עצמו. אצל מארקס הכבילות מגולמת בסגידה לדת, לאמונות התפלות ולחומרנות” (עמ’ 73).
פרק אחר בספר, “בחבלי התבגרות”, מציג את הנושא הבעייתי והנפוץ בסיפורת המתורגמת ובסיפורת העברית ומעלה דיוקנאות שונים של מתבגרים המתמודדים בצורות שונות עם תהליכי ההתבגרות המושפעים גם מהסביבה. וישנו גם הפרק “בין הורים לבנים”, המתייחס לאחת הסוגיות הספרותיות המורכבות והקלאסיות, הרווחת היום בכתיבתם של יוצרים רבים בפרוזה ובשירה.
מעבר לכך, בחירת היוצרים והיצירות המטופלים בספר נעשתה מתוך עניין וסקרנות שלי כקוראת ספרות ותיקה, והיא מעידה כמובן על העדפות ונטיות אישיות.
שאלה: מה תפקידו של מסאי ומבקר?
תשובה: תפקידו בין היתר להציע מפתחות ליצירה. את דבריו מכוון המבקר גם למי שטרם קרא את היצירה וגם למי שכבר קרא. הוא מציג ומנתח את הטמון בה: נושא, רעיונות, דמויות, רובדי לשון, מבנה וכו’ וגם מבהיר ומַנְהִיר הֶקְשֵׁרִים שונים שבתוכם נתונה היצירה – כל זאת במטרה לעורר עניין אצל הקוראים, לגרום להם ליהנות מאיכויותיה ואף להשליך עליה מהגיגיהם ומהאסוציאציות שלהם.
יצירה טובה אינה ניתנת לפרפראזה ולמיצוי פרשני מלא. המינגווי אמר, שספרות טובה היא בבחינת קרחון ששבע שמיניות ממנו מתחת למים ורק שמינית ממנו מעל למים. ולכן הכותב רשימות ספרות הוא כמו אותו הרץ של המלך בסיפורו של קפקא “דבר הקיסר” (הכלול בספר), המבקש להעביר הלאה את הבשורה ומקבל על עצמו לגשר על פני הלא ניתן לגישור. בשורתו של הסופר שלעולם לא תגיע והבשורה שהקורא-הנמען טווה מדמיונו עשויות להישאר בגדר שני קווים מקבילים שאינם נפגשים.
אני סבורה שעצם הבחירה לכתוב על ספר זה או אחר, יש בה משום הבעת עמדה ביחס לטיבו ולערכו. פעם, בתחילת דרכי, לא נמנעתי מלקטול ספר שבעיניי היה ראוי לכך. היום אני עושה את הסינון כבר בעצם ההחלטה אם לכתוב על ספר מסוים. וישנו גם השיקול של הזמן. הרי מטבע הדברים אי אפשר להתייחס לכל מה שנכתב, גם לדברים שהם בהחלט טובים וראויים.
שאלה: כשאני מדפדפת בספר, אני רואה שבחרת לכתוב על לא מעט סופרים מהקלאסיקה העולמית, ולעומת זאת מיעטת בהתייחסות ליוצרים מהקלאסיקה העברית.
תשובה: הספרות העברית של דור המדינה היא צעירה יחסית ואין די פרספקטיבה. הקליקאות בארץ הקטנה שלנו הרבה יותר דומיננטית. פעמים רבות הצלחתו או אי-הצלחתו של ספר היא פונקציה של קשרים חברתיים, וגורלו של ספר נקבע לא פעם אם אתה נפגש בבית קפה עם מישהו מנותני הטון ובעלי ההשפעה.הקאנוניות בספרות שלנו נמדדת ומושפעת לא פעם מקשרים עם המדיה התקשורתית ומגורמים חוץ-ספרותיים שונים ולא ממשקלו הסגולי של הספר ומרמתו.
אצלנו אין הבחנה בין הצלחה תקשורתית ושיווקית לבין רמה ספרותית, בין ספרות רבת מכר לבין ספרות יפה. בעולם, רב מכר לא נחשב בדרך כלל לספרות יפה, ואצלנו כן. יצירותיו של סמואל בקט לא נחשבו לרבי מכר, אבל ערכן ידוע.
אצלנו כותבים לרוב על סופרים חיים ובועטים. ומה קורה להם בדרך כלל לאחר הסתלקותם? מי מתייחס אליהם? לכן בחרתי לכלול בספר בין היתר גם דברים על יוצרים שהלכו לעולמם ותרמו לספרות העברית כמו יוסל’ בירשטיין, משה בן-שאול, עזריאל קאופמן, עמוס קינן ועודד סברדליק.