הוצאת תמוז 1998
“שירים מחדר הַמַּתָּנוֹת” נכתב מתוך קשב למירקם המתהווה בין איכויותיו השונות של עולם האני ובינו לבין זולתו.
המגע בקצות העצבים מפגיש פנים וחוץ, עבר עם הווה, כשמחיצה פריכה מפרידה ביניהם.
זוהי התבוננות דקה, המבקשת להיאחז ברגעי ובחולף, כמו גם במשוער ובבלתי צפוי – בראותה בהם את תמצית הקיום.
שירים מתוך הספר
גבול פתוח
לשפרה מאבו גוֹש
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִצְרַרְתִּי וְשֻׁלַּחְתִּי מִכָּאן עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה.
שָׁבוּעוֹת אַחַר כָּךְ תָּהִיתִי
מֶה הָיָה לִכְאֵבֶיהָ שֶׁל הָעַרְבִיָּה מֵאַבּוּ־גוֹשׁ
שֶׁצָּעֲקָה “אָחוֹת”! כְּדֵי לְהַצִּיל אוֹתִי מֵחֶנֶק.
בֵּין קִמְטֵי צְחוֹקָהּ הַדַּקִּים לֹא נִלְכַּד דָּבָר
כְּשֶׁסִּפְּרָה עַל שְׁמָהּ הָעִבְרִי.
לֵילוֹת טִפְטְפוּ לְתוֹךְ עוֹרְקַי לַחְלוּחִית חַיִּים.
תְּאֵבָה הָיִיתִי לַחְדֹּר לִצְפוּנוֹתֶיהָ
כְּשֶׁנֶּעֶלְמָה לְשָׁעוֹת כְּדֵי לְפַזֵּר כְּאֵבִים.
וּכְשֶׁשָּׁבָה מְלֵאָה כְּרִמּוֹן נָצוּר,
הִדְלִיקָה נֵרוֹת שַׁבָּת עִם הָאֲחֵרוֹת
קְרוּעַת רֶחֶם לֹא מִתְאַחֶה.
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת מַה הִיא תַּעֲשֶׂה לְלֹא רְצוֹן הָאֱלֹהִים –
ריאיון
לדליה רביקוביץ
מִלְּבַד הָרֶטֶט הָעַצְבָּנִי בְּזָוִיּוֹת הַשְּׂפָתַיִם
דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֶרֶת נִשְׁמְעוּ בְּשֹׁפִי.
גַּם שְׁאֵלַת הִתְאַיְּנוּתָהּ.
הִיא לֹא אִשָּׁה הַמִּתְיַפָּה מֵאַהֲבָה.
הִתְפָּרְמוּתָהּ הָיְתָה אִטִּית בִּתְנוּעוֹת סֶקְסִיּוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
הַמְרַאֲיֵן לֹא הִרְפָּה מִמַּחְמַדֶּיהָ
כְּמוֹ הָיְתָה אִשָּׁה בְּדוּיָה מֵחֲלוֹם. עֵינֶיהָ מַאֲפִילוֹת.
הִנֵּה הוּא מְאַתֵּר אֶת הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי
בְּצֹפֶן מְעוּפָהּ.
בּוֹא וְנִתְעַנֵּג קְצָת, הִיא כְּמוֹ אוֹמֶרֶת,
מִבְּלִי לַחְשֹׁב עַל גְּבוּלוֹת הָעֹנֶג.
מְמַשֶּׁשֶׁת מִלִּים וּמְגַלָּה אַהֲבָה
וְתוֹעָה בָּהּ בְּפַשְׁטוּת כִּבְשֶׁטַח הֶפְקֵר,
רוֹאָה אֶת הַצְּלָלִים תַּחַת הָעֵצִים כְּמוֹ מִתַּחַת לָעֵינַיִם.
אוּלַי יִהְיֶה רֶצַח. אוּלַי לֹא.
מִכָּל מָקוֹם, יִצְטָרְכוּ לְגַלּוֹת עֲקֵבוֹת.
תימהון
שְׁעַת נְעִילָה זוֹ נָגְעָה מִבְּלִי מֵשִׂים
בִּרְעִידַת הָאֲדָמָה אֶשְׁתָּקַד.
הַכְּבִישׁ עַל הַגֶּשֶׁר יָרַד אָז בְּאוֹקְטָבָה שְׁלֵמָה
אִם לִשְׁפֹּט לְפִי תִּמְהוֹן הַמִּפְגָּשׁ
שֶׁל הַמְּכוֹנִית הַזְּעִירָה עִם קַו הַשֶּׁבֶר.
הַזְּרוֹעַ שֶׁלִּמְרַאֲשׁוֹתַי כַּחֲדָשָׁה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
פִּסּוּל סְבִיבָתִי בְּאַחַת הַגֻּמְחוֹת שֶׁל חַיַּי.
נפשי לשלל
חֹם צָהֳרַיִם. בְּמַעֲלֵה הַמִּנְזָר הָאֶבֶן חֲלַקְלַקָּה.
אַף לֹא נָזִיר שֶׁל חַיִּים בַּמִּסְתָּרִים.
לְמָה תִּכָּנַע הָרוּחַ –
“לֹא בָּאתֶם בַּשָּׁעָה הַמַּתְאִימָה. הַכֹּל סָגוּר כָּעֵת”,
אָמְרָה הַזְּקֵנָה וְחִיְּכָה אֶל הַהוֹלֵךְ לְצִדִּי.
בְּמַעֲלֵה הַמִּנְזָר הִבְזִיקָה מַצְלֵמָתוֹ
עַל צִפּוֹר טְרוּטַת נוֹצוֹת מִגֹּבַהּ חוֹמַת הָאֶבֶן.
תְּנוּעָה מְקָרֶבֶת תְּנוּעָה מְוַתֶּרֶת.
מַה טּוֹב שֶׁהִשְׁאִיר לִי אֶת נַפְשִׁי לְשָׁלָל.
הישרדות
מַה שֶּׁהִתְפּוֹרֵר לֹא הָלַךְ לְאִבּוּד.
יֵשׁ לוֹ קִיּוּם פְּרֻדָּתִי שֶׁל טִפַּת מַיִם
כְּמוֹ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ סִפֵּר
עַל הָאֳרָנִים בַּדֶּרֶךְ לָעִיר, שֶׁהֵחֵלּוּ לְהִתְאוֹשֵׁשׁ
מִן הַדְּלֵקָה.
פֹּה וָשָׁם צְמִיחָה זְהִירָה הִמְתִּיקָה סוֹד
מִידִיעַת הַהִשָּׂרְדוּת שֶׁל הַיֹּפִי
בַּקָּרָחוֹת הַסַּלְעִיּוֹת,
מְשַׁמְּרוֹת מַכַּת אִצְטְרֻבָּל בַּלַּיְלָה.
כְּשֶׁכֶּלֶב הָרִים יִלֵּל בַּמִּדְרוֹן, נִמְלָא הַיָּרֵחַ מִן הַיְלָלָה,
הִתִּיר רֶסֶן וְהִתְמַלֵּא סֹמֶק.
משירֵי קסם שבוּר
יָד נוֹגַעַת בִּפְנֵי יֶלֶד, בְּשַׁלְוָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מִתְבַּלָּה.
בְּגוּף הַפֶּרַח צוֹמֵחַ גַּן מֻפְלָא.
עוֹד מְעַט הַדְּבוֹרִים כְּמוֹ הַדִּבּוּרִים הַמְמֻלְמָלִים עַל הַצּוּף.
נָכוֹן, יֶלֶד. אֵלֶּה פְּרָחִים מוּגַנִּים
רוֹכְנִים אֶל קֶסֶם אוֹר שָׁבוּר.
יֶלֶד־עֵינַיִם זוֹכֵר עַל פֶּה אֶת הַשִּׁיר,
נִכְנָס לֶחָצֵר הַפְּנִימִית שֶׁלִּי
וְיוֹצֵא מֵחַדְרֵי הַלֵּב.
נוֹתֵן לַמִּלִּים לְעַרְסֵל אוֹתוֹ כְּאַוַּת לִבּוֹ.
פַּעַם קֵן לַצִּפּוֹר בְּתוֹךְ כַּפּוֹתָיו,
וּפַעַם בֶּקַע לַצִּפּוֹר בֵּין הָעֵצִים.
בכמיהות של לא־למעלה־מזה
אֶת זֹאת יֵשׁ לָדַעַת,
פֵּרוּרִים כְּמוֹ שַׁבְרִירֵי שְׁנִיּוֹת מְבִיאִים נְמָלִים
שֶׁיָּעוּטוּ כְּמוֹצְאוֹת שָׁלָל רַב,
הֲרֵי פֵּרוּר אֶחָד מַחֲזִיק תְּמִיהָה עַל עֶצֶם קִיּוּמוֹ הַזְּמַנִּי.
עוֹלָם שָׁלֵם מַמְתִּין בִּשְׁתִיקָה.
צָרִיךְ לָדַעַת לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ,
צָרִיךְ לְהַבִּיט בּוֹ וְלִרְאוֹת אוֹתוֹ נִשָּׂא בְּעָמָל
עַל מַסְלוּל הַמַּסָּע שֶׁל מַגָּע רוֹטֵט
שֶׁלֹּא אֵחֵר אֶת הַמּוֹעֵד
וְאֶת קִלְלַת הַנּוֹתָר לָשֵׂאת.
הלכתי בשביל הנמלים
הָלַכְתִּי בִּשְׁבִיל הַנְּמָלִים
וְהוֹפּ! הִגַּעְתִּי לִקְצֵה הַשֻּׁלְחָן, מִשָּׁם
הָאָרֶץ לֹא מִתְעַגֶּלֶת. מִכָּאן
לְפִי הַתּוֹרָה הַיְשָׁנָה
נוֹפְלִים
פָּשׁוּט נוֹפְלִים.
אוֹמְרִים
שֶׁלִּפְנֵי זֶה אֶפְשָׁר לַעֲמֹד
עַל הַקָּצֶה
כְּמוֹ מִלָּה מְדַגְדֶּגֶת בַּלָּשׁוֹן
וְכִמְעַט חָזַרְתִּי בִּי
מִמַּשָּׂא הַפֵּרוּרִים.
מַה מֵהֶם יִקָּלֵט בְּדִמְמַת הַשָּׁטִיחַ
עַד הַפֵּרוּר הָאַחֲרוֹן?
פזמון:
עַל הַשֻּלְחָן נָעוּ הַנְּמָלִים בְּאֵין מִסְתּוֹר
קֶסֶם בִּלְתִּי נִתְפָּס
וְהַמַּסָּע לֹא תָּם.
מאמרים על הספר
ימים יגידו
על ספרה של יערה בן-דוד
מאת: קובי נסים
"מאזניים", אוקטובר 2002