שיר אחד והערה

רן יגיל

פורסם ב’מעריב’ ב28.10.2005

קימוט

הַשְּׁכֵנָה מִמּוּל צוֹעֶקֶת. כָּל הַחַלֹּון שֶׁלָּהּ פֶּה
גַּם הַתְּכוּלָה שֶׁלָּה
וְהַכֶּלֶב.
מְחַכָּה לְאַלְטֶעזָאֶכן בַּסִּבּוּב.
שֶׁתְּחַכֶּה לוֹ –
כָּל שָׁעָה מְסֻבֶּכֶת בָּעוֹלָם.
הוּא יַעֲשֶׂה לָהּ טוֹבָה וְיִקַּח בַּחֲצִי חִנָּם
וְיַעֲשֶׂה אֶת הַיּוֹמִית שֶׁלּוֹ.
בָּעֶרֶב הִיא תִּתְלַבֵּשׁ וְתֵלֵךְ לַחֲתֻנָּה.
מֵחֲתֻנָּה לַחֲתֻנָּה מִתְקַמְּטִים יוֹתֵר
הַמֻּזְמָנִים הַקְּבוּעִים
שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל הַבְּגָדִים לְמִשְׁעִי, מַפּוֹת הַשֻּׁלְחָן,
הַהַזְמָנָה עַל נְיַר הַכְרוֹם
וְרִשְׁרוּשֵׁי הַצֶּלוֹפָן לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ הַוְּרָדִים.

בארכיון “גנזים” נהוגה האמירה “אסור לקפל מכתבים, כי כל קמט הופך בסופו של דבר לקרע”. משפט זה הוא תמצית השיר שלפנינו. החיים מתקמטים, מתבלים ונקרעים. מחציתו הראשונה של השיר היא ההוויה האפורה-שחורה של הבורגנות הנשית הענייה. המחצית השנייה היא הפסאדה, מה שקורה בערב כשאנחנו מתחפשים: עוטים על עצמנו בגדים חגיגיים, מברכים בברכות “מזל טוב” קבועות, מביאים מתנות או צ’קים כאילו יש לנו כסף, ומעמידים פנים שאנו שמחים בשמחות הקטנות של החיים.
יפה ההיפרבולה (ההגזמה) שבשורה הראשונה, על השכנה הצעקנית ממול, שכל החלון שלה הוא פֶּה, וכן יפה שורת הסיום, על הוורדים בצלופן שהם דימוי לחיי הדמות הנשית בשיר. צלופן יוצר אשליה של חגיגיות, נפח והידור, אך אינו בעצם אלא נייר סטנדרטי שנקנה באלפים, שאם רק נקמט אותו יהפוך לעלוב שבניירות – עיסה שקופה ולא נעימה למגע.
“קימוט” מייצג היטב את השירים בספרה החדש של יערה בן־דוד, “ליטוף באור מלא” (הוצאת ‘עקד’): קולאז’ים מחיי השגרה מלווים בקולאז’ים סוריאליסטיים משופעי פרטים, מעשי ידי המשוררת.