שקר הגוף והבל התנחומים

שלום רצבי

פורסם ב’עיתון 77′, אפריל-מאי 1992

כנקודת מוצא לספרה החדש של יערה בן־דוד “קולאז'” אין טוב מלדובב את שיריה. “אינני מצליחה למלט / את נפשי”, כותבת יערה בן־דוד, והיא מוסיפה: “ידידים נסתרים מושיבים אותי ליד השולחן / פורשים מפה, מגישים, / אני פוקחת עיניים, / מתלבשת חם / לחילופי עונה / מקפידה על התחביר שלא ישתבש / מרכאות נקודה / ואת הסכו”ם משני צדי / הקערה. ממשיכה בסעודה / מברכת ברכת הנהנין / שלמדתי בילדותי / צינורות השפע לעולם אינם מסתתמים” (עמ’ 20).
בשורות מעטות ומינימליסטיות אלו מצויה, לדעתי, הן הארס-פואטיקה של בן־דוד והן הצהרה פשוטה, ישירה ובלתי מתחכמת על מקורות המוטיבציה השירית שלה: הרצון למלט את “נפשה” והכישלון לעשות זאת. ואילו ההקפדה על חוקי המשחק, קרי: על ברירת המילים, שמירת חוקי התחביר, או בלשונו של השיר – הנחת הסכו”ם בקפידה לצדי הקערה – אלו הם עקרונות ה’אני מאמין’ השירי שלה.
חומריה של יערה בן־דוד הם חומרי היום-יום במערומיו. עצמים, חברים וחברות, נופים. אולם אין ה’אני’ מוכן לקבלם פשוטם כמשמעם בלא שיטביע בהם את חותמו. פעמים ה’אני’ אף רואה בחומרים אלו שהוטל לתוכם בלא לשאול לרצונו אויב שעליו לגבור עליו, או להפכו ל”אוהב”. אף יחסי אנוש אינם חורגים ממסגרת זאת. לכאורה אין בדברים אלו בחינת חידוש. אולם דפדוף, ואף מהיר, בשירי האסופה של יערה בן־דוד יעלה, שייחודה הבולט לעין טמון בנכונותה לעמוד חשופה מול העולם, כמתוך עיקרון. אין היא בונה סכימות תיאורטיות מיטאפיזיות ויהיו אלו דתיות או אחרות. כל שיר משירי האסופה פותח בנקודת אפס. ה’אני’ כמות שהוא ניצב מול הסביבה, ותהא זו אשר תהא, כבפעם ראשונה.
משום כך, כפי שצועקת אחת משורותיה של יערה בן־דוד, העולם נשאר תמיד אותו “החדר המרווח / הזר שאליו” זומן ה’אני’. אין בידיו של ה’אני’ אמת מידה גזורה א-פריורי לשם התמודדות עם הימצאותו או, ליתר דיוק, “היזרקותו” לחדר הזה. אולם דווקא העדר אמת מידה כזו מאפשר את סגנונה ועיצובה של המציאות. כביכול ה’אני’ מתחיל בבניית משל חדש. ה’אני’ מתמקם מול “המיטה הרחבה הסדורה”. ומיד, ממשיכה יערה, “אני ממלאת המקום עכשיו / שוכחת להטיל ספק במוות, בדמות הגוף” (עמ’ 17). השיר מסתיים בניצחונו של ה’אני’. הוא ממלא את המקום. יתר על כן, הוא אף שוכח להטיל ספק במוות, בדמות הגוף. פירושו של דבר: יש מוות, יש ‘אני’, לכן יש גוף וכן הלאה והלאה. הוודאות הקיומית שוב הוכחה והוצבה מול ה”אין”, שוות כוח למוות ולאונס הקיומי.
בהקשר זה, חשוב לציין שבשיריה של בן־דוד רבים האיזכורים הן מהספרות היהודית הדתית והן מהספרות העברית החדשה. אך התבוננות בתפקידם ובמקומם בדרכי עיצובו של שיר תגלה שלעולם אין הם באים כחומרים עצמאיים, או ככאלה שיש להם תפקיד של גיבוש מסגרת התייחסות א-פריורית. כך, לדוגמה, “ברכת הנהנין” בשיר שהובא בפתיחה או “ממלאת מקום” אינם אורנמנט יקה גרידא, כשם שאין כוונתם להעביר את הקורא לתחום הסקלרי. הם חלק מהמציאות הלשונית המסוגננת שבעזרתה נאבק ה’אני’ במציאות על מנת לעצבה.
על רקע זה תובן אף הכעין-פרוזאיות שבשירי האסופה. מאחר ועניינה של יערה בן־דוד בהתייצבות מול מציאות חדשה-לבקרים, אין היא יכולה לעשות זאת כשהיא מצוידת בעולם סימבולי מן המוכן. עליה להפוך את החוויה, את נקודת ההיתוך של ה’אני’ והעולם למציאות אנושית – כזו שתוכל אגב תהליך עיצוב השיר להיעשות לסימבול. על כן בבסיס כמעט כל אחד משירי הקובץ שלפנינו מונח “סיפור מעשה”, שממנו חותר ה’אני’ אל עצמו ואל העולם.
כך, למשל, למקרא השיר “שירי חוצה את הגבולות” (עמ’ 10) אינך יכול לחמוק מהתחושה שהמשוררת מדווחת לעצמה על אירוע שהיה. אולם זאת רק תוך התבוננות בשפה המעצבת את הדיווח וממילא את תודעתו של ה’אני’. קריאת השיר לחברה הופך למבצע צבאי-לוגיסטי שהצלחתו מוטלת בספק. אמנם השיר חוצה “את הגבולות” שבין ה”מוען” לבין ה”נמען”, וחוות דעתו של הנמען אף היא “חוצה את הקווים של הבדידות”. ואף על פי כן, אין ה’אני’, המדווח באמצעות השפה, שהינה בראש ובראשונה אמצעי קומוניקטיבי, יכול לחמוק מהתחושה ש”משהו מהשיר הלך לאיבוד / בעריכה המחודשת”. זאת חרף העובדה שה’אני’ ער לכך שהתמעטות השיר היא פועל יוצא דווקא של התמלאות בהוויה אנושית, שכן אולי הוא “[…] התמלא בשתיקות שאינן מעלמא הדין / אולי הורק אל כלי אחר / שאין לי שליטה עליו”. מכל מקום, התחושה הדומיננטית היא של משהו שהלך לאיבוד, של אין שליטה. מכאן השאיפה לשוב אל אמצעי התקשורת עצמם כמו הרעשים שעל הקו וכדומה, כשברקע ה’אני’ כבר ניצב לבדו, וה-CUT הטכני של הניתוק הפיזי אינו אלא אישורה של הלבדיות שאליה הוא שב.
בשיריה של יערה בן־דוד ישנה רגישות לשונית מכשפת, שמעטות כמוה מוכרות לי. כאלה הם הצירופים של שברי עולמות רחוקים המתלכדים לכלל אמירה קונקרטית וברורה, המאפילה על הלבדיות של ה’אני’ ומעמידה מעליו כחופה את הקולאז’.
שורות כדוגמת “וכעת אבוא אני / אני בעצמי / שקר הגוף והבל / התנחומים. מאז המקרה – גבוה מאוד מעל רָאשֵׁי / בְּשָׂמִים החיים והמתים – / חשבתי שאפשר לקשור / ארבע קצותיו של מדבר / כמו צרור מטפחת / (בלי לדלג על הסלעים) / שכן אינני מורגלת בדיבור” (עמ’ 15), יש בהן כדי להדגים מקצת מתכונותיה של מלאכת המחשבת השירית של בן־דוד.
האבחנה בין ה”אני” לבין ה”אני עצמי”, כמו גם קיטוען של שורות השיר (פסיחה) שפעמים הולם את היחידה התחבירית ופעמים לא, מעניקים לשיר אופי של התבוננות אנליטית שאינה יודעת רחם. אולם תכני השיר מעידים על שאיפה שהיא היפוכה של התבוננות אנליטית: השאיפה לאחד ארץ ושמים, כאן ושם, עכשיו ואז לכלל חטיבה אחת, אחדותית.
כוחו וייחודו של ספר שיריה השני של יערה בן־דוד הוא בהתמודדות החדשה-תמיד עם המציאות. ה’אני’ אינו מחפש מפלט מטאפיזי, דתי או אחר. נהפוך הוא: הוא מתבונן במציאות ובו-עצמו וחווה אותם תוך ניסיון לעצבם לכלל אמירה קולאז’ית. גם אם אין בכוחה של אמירה זו להעניק משמעות אכסיומטית, הרי שהיא יכולה להחדיר למציאות יופי, אולי ברוח ההנחה הניטשיאנית, שצידוקו של העולם הוא בהיותו פנומן אסתטי. המשוררת נאחזת ביופי – היאחזות שביטויה הגבישי ביותר הוא הניסיון לקשור “קצותיו של מִדְבָּר כמו צרור מטפחת”.