שלום יערה,
אני קוראת את ספרך “לובשת בגד הפוך”, והוא מרשים ביותר: השירים קולטים את העולם הרחב על כל גווניו ומרכיביו: מהטבע החי, הצומח והדומם, דרך האנשים המאכלסים אותו וסובבים בו ועד למעמקי פנימיותה של נפש המשוררת.
השירים קשובים לא רק לעולם הממשי, אלא מחוברים גם לרבדים ספרותיים ו”משוחחים” עם שירים ומשוררים אהובים. במיוחד עם דליה רביקוביץ ועם שיריה, ולא רק באלה המוקדשים לה באופן גלוי: שם הספר “לובשת בגד הפוך” נראה לי כ”מתכתב” עם שירה של דליה רביקוביץ “הבגד” שבו לובשת המשוררת בגד בוער. גם השירים “איזון שביר” ו”לשווא אתה” מנהלים, לדעתי, דיאלוג עם השיר של רביקוביץ “בובה ממוכנת”. “לשווא אתה, הרהרה./ אני גלתיאה, בובת פיגמליון בלי חמדה, / ולא נפלתי אפיים ארצה, / לא נשברתי לשברים / ולא הפלתי שערה או חפץ, / רסיס בדולח ממני בדרך אליךָ”.
דומה שהעולמות הרוחניים, והאסוציאציות הספרותיות, המיתולוגיות והקבליות טבועים במשוררת וממשיים עבורה לא פחות מן העולם החומרי.
אהבתי במיוחד את מחזור השירים “שירי כינור ילדות” בן שבעת השירים. אלה שירים רוויי נוסטלגיה ועדינים מאד. הם מבקשים להחזיר את קסם הילדות, ועם זאת הם רחוקים מלהיות מתקתקים.
בשירים מוזכרות אגדות ילדות: הנסיך הקטן, החלילן מהמלין, גוליבר בארץ הגמדים והרפתקאות הברון מינכהאוזן. בצד האגדות ישנם גם צעצועים ואביזרים המאפיינים את הילדות: “הזהבים” שאספנו בילדותנו, שוקולדים, “משחק קונדסי”, תיבת זמרה, חדר מַתָּנוֹת, תיאטרון בובות ותרגילים בחשבון (“אחד כפול אחד שווה אחד כמו: אחד כפול שתיים חלקי שתיים”). אגדות הילדות והאביזרים מאפשרים באמצעות השירים להסיר את הכיסויים השונים שמאחוריהם מסתתרת הילדות: וילון, מכסה של פעמון זכוכית ושמיכת שמיים שניתן להפשיל אותה. היופי הקסום של עולם הילדות האבודה מואר באור האגדה, באורה של היבשת האבודה אטלנטיס האגדית. הרצון להחזיר את עולם הילדות המאושרת דומה לאפשרות לצוד אור משבר ממַראָה, ללכת אחרי הקסם של החלילן מהמלין, להתכרבל מחדש בחיק הילדות או לחלום מחדש “מאחורי המסך המורד” של “תיאטרון הבובות”. זה כמו למשוך את עצמך בציצית הראש, כפי שעשה הברון מינכהאוזן, במטרה להגיע לעולם שאבד ואיננו עוד.
אבל המכסים המורמים מאפשרים רק לרגע קט להציץ בעולם שאבד. השירים מספרים בעת ובעונה אחת לא רק על יופיו של עולם הילדות, אלא גם על קיצו, על חוסר היכולת לחזור אליו באופן ממשי.
הזמן הוא זה הניצב כחומה בין הגיבורה לבין הילדות הקסומה. הוא זורם קדימה ואינו מאפשר לחזור לאחור. החלילן מהמלין ידע את “סוד הקסם המר של שרשרת הרגעים”, ומסתבר שהגיבורה של השירים נאלצת להתכרבל לא בחיק הילדות אלא “בהֶמיָה אפלה”.
השיר האחרון במחזור הזה, שנקרא “נקודת אל-חזור”, אומר את הדברים בצורה חריפה ביותר: הליטוף החם והממושך מן הילדות מסתיים בנקודת “אל-חזור”. על כן בהווה ישנם קולות שקוראים לגיבורה להתבונן לא בילדות השלווה והמאושרת אלא ב”תהומות המפל הגועש” הנמצא מתחתיה.
המשוררת אמנם אינה יכולה לחזור לילדות, אך היא גם לא מסתכלת בתהום שמתחתיה. בסופו של דבר היא כלל אינה מביטה נכחה, אלא עוצמת עיניים, ואינה נעה לאחור בזמן או במקום. במקום זאת היא “הולכת אפקית”, “כמו על מיתרים ישָׁנים רועדים”. הליכה זו אמנם אינה חזרה ממשית לעולם הילדות, אך היא מאפשרת לה להתבונן בילדות בעיני רוחה ולשיר את שירי הילדות הקסומה.
התרשמתי מהעטיפה היפה של הספר עם הקולאז’ מעשה ידייך, ובעיקר מהמסה החכמה והמעמיקה בסוף הספר. מסה זו היא לא רק עדות חשובה של המשוררת על שירתה ומקורותיה, אלא גם מפתח מעניין למי שירצה להעמיק בשירים.
בברכת שבת שלום,
חגית