הי יערה,
סיימתי לקרוא את הספר שלך ועוד אקרא בו ואקרא כי בעיני, הרבה פעמים שירים משתבחים עוד, בקריאה שניה ושלישית. קשה להכיל הרבה שירים בנשימה אחת והם זקוקים מעצם טיבם לריווח בקריאה. ומפני שקראתי את כולם, אני רוצה לתת להם לנשום ולגשת אליהם בקרוב שוב, אחד-אחד, בנפרד, ואפילו בקריאה אקראית ולא דווקא על פי הסדר היפה שבו הם מצויים בספר. זה אוסף מרשים מאוד, יערה.
אהבתי במיוחד את שירי ‘איזון שביר’, אין לי מושג למה התחברתי אליהם דווקא אבל הם קנו את לבי מאוד.
נהניתי הנאה מרובה לקרוא את המסה שלך. בסך הכל הרעיון לכתוב מסה על שירייך-שלך, כלומר להחליף את כובע המשוררת בכובע המבקרת, זו שמנטרלת לרגע את ההשתקעות שלה בתוך השירים וממירה אותה במבט-על חיצוני מעניינת מאוד, וזה בהחלט מבט אחר עליהם, קרוב-רחוק. נהדר. צדקת כשאמרת שאת הכי מתאימה לכתוב עליהם, וזה בהחלט ניכר.
הזדהיתי מאוד עם “שירים לאמי במותה”. באופן אישי אני חושבת שהשירים שאנחנו כותבים ל- ועל האימהות שלנו הם תמיד העוצמתיים, הפגיעים והחשופים ביותר.
מעניין אם ב”בלוז להוד מלכותה” נזכרת ב”פנקס הקטן” – איכשהו הישיבה של הדמות בכיסא הגלגלים כ”הוד מלכותה” הזכיר לי מיד את השיר של דן אלמגור מתוך המחזה “עיר הגברים” על פי דמון רניון. פנקס הקטן היה ברקע הדברים או שזו רק אסוציאציה שלי? ואני אוהבת הרבה מטפורות ודימויים שלך, למשל “תמונה באלבום ישן היא פיקדון לטווח ארוך”. איזה יופי, וכמה פשטות.
אני מאחלת לספר הזה הצלחה גדולה ואני מאוד מקווה שיצלח את משבר הקורונה…
שלך, ובאמת הרבה ברכות,
עדנה