יערה יקרה,
הקובץ “איזון שביר” הוא רחב הקף, יחסית לקבצי שירה, ועשיר ומלא.
שם הספר מעולה בעיניי, קומפקטי וקולע. כל שירי איזון שביר נקיים וצלולים. כולם עד אחד, כל מלה ומלה, אות באות. במקרים רבים מגיע השיר לשיא של זיכוך ועוצמה לקראת סופו. כך השיר הפותח, “אישור מחדש”, שהוא מהפסגות היותר נישאות של הספר. הוא מדויק-שבמדויק, נקי, פניני, “מקצועי” במובן הטוב של המלה וראוי לכל אנתולוגיה עילית של שירה.
חלק מן השירים הכרתי וזכרתי מזה זמן, ונזכרתי בהם גם לאחרונה, אף שזכרוני בעת האחרונה עבר כמין “גיהוץ” עקב נסיבות החיים. עדיין, בפנינים אפילו מגהץ איננו פוגע. ואכן, בקובץ עשיר זה נוצצות פנינים רבות; במקרים רבים הן מתגלות בסיומי השירים, כמין קרשנדו חזותי-שירי. וכבר החלפנו על כך דברים בעבר. לדוגמאות, ביניהן בוהקות ומופלאות אגיע בהמשך שורות מועטות אלו.
אבל לפניהן, כדי להיות הגון וכן, הייתי רוצה להצביע על דבר אחד (ואולי אחד וחצי – השני ממש זעיר ושולי) שפחות תיקשרתי איתם מבחינה שירית בקובץ מלא ועשיר זה.
לעתים מצאתי את עצמי חש ריחוק-מה נוכח ריכוז של ביטויי “אני”. תיבה זו, בת שלוש אותיות, צריך לעניות דעתי – לטעמי – לעשות בה שימוש במשורה, וכשבאמת אין לה כל תחליף, ואי אפשר להמירה או להשמיטה בשום אופן מבחינה שירית. לעתים מדובר סתם בדבר טכני, השמטה קטנה, אך לעתים הפתרון כבד יותר – זאת כאשר “אני” מופיע ולאחריו תיאור או תיאורים. יש מקרים שקצת קשה לי להתחבר לדרך ביטוי זו. אציין שתי שורות לדוגמה: “כבהסח הדעת אני מניפה מלים” (עמ’ 14, וההדגשה היא כמובן שלי לצורך הבלטה בפנייך) וכן “אני משוררת מושקעת מאד” (עמ’ 15). הדבר בולט כמובן גם בשיר ששמו הוא “אני” (17). כדי לשמור על ניקיון התקשורת בינינו, כדי לשמור על כנות, רציתי לציין תחושה זו בפנייך.
עניין אחר (שהוא רק חצי עניין, או רבע עניין) ממש שולי הוא הצטברות של אזכורי אליס; זה אולי נותן תחושה של צמצום מסוים, למרות שהקובץ מצטיין – כמובן, וכרגיל אצלך – ברוחב עולמות והֶקשרים. הצטברות ממוקדת כזו קצת חריגה על רקע העושר המאפיין את הקובץ, ושירתך כולה.
ולאחר ש”ניקיתי” אוכל עתה להתבונן, ולהצביע, על חלק מן הפנינים הזוהרות בקובץ.
השיר “אישור מחדש” (9) כולו, פנינה גבישית שלא ניתן להפריד מתוכה.
בזמן/פנטה ריי (10) – ארבע השורות האחרונות הן דוגמה מופלאה של הקרשנדו שהזכרתי, ושחוזר ומופיע, שמתפוצץ לבסוף בשורה המסיימת, שירה במלוא עוצמתה וכוחה “מה שיבוא הוא מה שיהיה באמת.”
ב”קיימת” (11) מצאתי שתי שורות בוהקות וצלולות בסיומו של הבית הרביעי “מכל היופי הזה עולה טעמו של הֶעדר/ שאין לטעות בו. הטוב בעולמות.”. ושוב כך בשלוש השורות האחרונות – סיום הבית החמישי ואילך: “דבר לא הולך לאיבוד במרבצי הזמן. // ומנקדת המדרך של כף הרגל בממשות ובבדיה/אט-אט להרים את העולם.”
ב”זמן אחר” (12) מצאתי בית מדהים בכוחו השירי “אני בוראת לי זמן אחר/מן העיגולים שאבן נרקעת למים”. בית מדהים מצאתי גם בשיר “מחסנית דיו” (14) “גדר שנשענים עליה / כמו על מלה שמצמחת ענפים סוררים/מן היש אל האין.” – וכמובן, ההתפוצצות מתרחשת בסיום. סיום מרקיע שחקים, תרתי משמע, מצאתי גם בשיר “אני”, שכבר הזכרתי בהקשר שונה לגמרי: “על חבל הכביסה מתנדנדים/תכלת מלמעלה/ותהום מלמטה”. סיום מדהים ומעולה, זוהר מבחינה שירית, יש גם לשיר “שי” (24): “כמה נשמה בדברים הבאים מאליהם/מן החצר האחורית של הזמן.”. וכך גם סיומו של חלק א’ בשיר “דאגה” (35): “חדרי מואר בעלה,/יש מי שסופר את עורקיו הנקיים מלחלוחית./ יש מי שמקשיב לו.”. מעולה ומושלם הוא גם בית הסיום בן חמשת השורות של “המקום הריק” (39).
סיום שקשה לעזבו ולהמשיך הלאה מופיע בשיר “מה שהצלתי מזכרונה” (52): “ומה שלא נאמר עד עכשו/הוא כבגד השומר על חום גופה.”. שורת סיום גבישית ומושלמת גם ל”הסתלקות” (55-57): “מן הצער, כמו כסאות הפוכים בבית קפה באמצע היום.”.
הארתי בזרקור קטן אי פה אי שם בקובץ, ויש בו עוד כהנה וכהנה פנינים שיריות.
אסיים רק עם שיר קטן, שאפילו עמוד לא הוקצה לו, ונגזר עליו להצטמצם בשולי עמוד 104: “מיצג”: צבע עירום הכי קרוב לצבע המדבר/ועליו כתם פרי, רימה ועדנה./ הזמן – אמצע החיים // המקום – חולות נודדים.”.
מקווה כי המילים המעטות והדלות שלי, שאך נגעו כגרגר חול, ינדדו ויגיעו אלייך.
צבי