יוסף כהן-אלרן
פורסם ב – NEWS1 בתאריך 19/10/2015
איזון שביר” הוא ספר שיריה החדש של יערה בן-דוד, והשירה בו באה לאזן את נפש הכותבת. ברשימתי הקצרה אנסה לבסס הבחנה זאת על-ידי כמה מן השירים המייצגים אותה והמעוררים תחושה ברורה שהמשוררת כותבת על נתחים מנפשה, ועל “בולענים” שחבויים בה כאדם, כאישה וכמשוררת. ואני שואל: האם היכולת המיוחדת מכאיבה, האם סגולה שניתנת לאדם מחייבת, האם כישרון הוא סוג של עוֹל? האם הדחף הפנימי שכופה את עצמו ודוחק באמן להוציאו מן הכוח אל הפועל יוצר בו מצוקה?
דומה שכן. וקיימת הדילמה בין הרצון להיות ככל אדם אחר, לזרום בתלמי העולם בלי אותם לחצים פנימיים, לבין הצורך להתמודד עם היצירה, תהליכיה ונפתוליה. זאת בעצם הדילמה בין הנורמטיבי והמקובל לבין נאמנות הכותב לדרכו כאדם וכיוצר. וכך מצהירה יערה בן-דוד תוך שהיא מודעת לעצמה ביחס לסובב אותה:
“אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת בְּלִי כַּרְטִיס בִּקּוּר
דּוֹ צְדָדִי, בְּעִבְרִית וּבְשָׂפָה זָרָה.
עֻבְדָּה שֶׁגַּם בְּלִי זֶה אֲנִי נוֹשֶׁמֶת, חוֹשֶׁקֶת, מִתְנַתֶּקֶת,
נִקְשֶׁרֶת, נִפְרֶמֶת, קָמָה סוֹבֶבֶת, כּוֹשֶׁלֶת,
וּבֵין לְבֵין כְּנֶגֶד מַרְעִין בִּישִׁין
אֲנִי זְכוּכִית אֲפֵלָה לֹא מֶלֻטֶּשֶׁת,
כּוֹבֶשֶׁת צְחוֹקִי לִפְרָקִים.
כִּי רֶגַע אַחֲרֵי מִמֵּילָא אֲנִי כְּבָר לֹא –
דַּי לִי שֶׁכָּאן זֶה כָּאן, שֶׁצַּיָּדִים אֵינָם בְּעִקְבותַי,
גַּם זוֹ לְטוֹבָה
לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת חוֹבֶקֶת גּוּף חַי בְּלִי מְקַדְמֵי בִּטָּחוֹן
.
(“בלי כרטיס ביקור”, עמ’ 20)
בהכללה, אמני הכתיבה השירית הם אלמוניים כמעט, ועל פניו נראה שדי טוב להם בכך. הסתירה היא בעובדת ההשתוקקות שיצירתם תזכה לתהודה ולקהל קוראים גדול, ועם זאת תותיר אותם בצל השלֵו של עצמם. לא מעטים אני מכיר שאינם יוצאים בתופים ובחצוצרות. סוג זה של משוררים נוטה לחתור פנימה, אל המתחולל בעמקי הנפש. כך רוב שירי “איזון שביר” של יערה בן-דוד הנוגעים באישי, אפילו באישי מאוד, ובדמויות ברדיוס הקרוב אליה בהווה ובעבר, כפי שכתוב בהקדשה בראש הספר: “לחיים אתי/ולחיים בתוכי לאחר לכתם”.
אחד השערים בספר מוקדש לדמות האם הישישה, וכאילו נולדות כאן במשוררת תחושות חדשות, או תחושות שלא היו מוכרות לה עד כה. וכך נאמר בשיר הפותח:
אֶת כְּתָב יָדָהּ שֶׁל אִמִּי אֲנִי מְזַהָה עַכְשָׁו
בְּפִנְקָס הַכְּתובוֹת וּבַמִּכְתָּבִים הַיְּשָׁנִים,
וְהַזְּמַן הַהוּא זְמַן רִבּוּעַ הַשּׁוֹקוֹלָד
תַּחַת הַלָּשׁוֹן
כְּמוֹ מִלִּים שֶׁנִּזְרְקוּ פַּעַם לַחֲלַל
הַחֶדֶר וְלֹא נִלְקְחוּ בַּחֲזָרָה.
(ללא שם, עמ’ 42)
הבת רוכנת אל אמה כדי שזו תניח כף ידה שהזדקנה והתייגעה על ראשה ותברך אותה. הבת כמו מתאווה לכך שאמה תישאר עמה לעולם. יש בנו כנראה איזו אמונה, או תקווה כמוסה, עיוורת ולא מציאותית שיקירינו יחיו לנצח, לפחות באותו נצח שבו אנחנו קיימים, כל עוד נהיה קיימים בו. זה מביא אותי לתובנה שקיימת בי, שילדים בכל גיל אינם מבינים את מהות ההורות עד שהם הופכים אבות או אימהות לילדים משלהם. והמשוררת הבוגרת מבינה זאת, אך חשה או מדמיינת מה עובר על אמה והיא רוצה בקרבתה. האם שותקת אינה פותחת את סגור לבה. בשבתה רכונה כדי לקבל את ברכת אמה הזקנה, דומה שהבת מתחילה לחשוב שמא הגיע הזמן לדבר עמה גלויות ולומר את שבלבה:.
גַּם עַכְשָׁו בִּישִׁיבָה כְּפוּפָה תַּחַת בִּרְכָתָהּ,
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת
אֶת חַלּוֹנוֹתֶיהָ הַקְּרוּעִים פְּנִימָה.
קִיסוֹס מְטַפֵּס שָׁם בְּיַרְקוּת חֲדָשָׁה
אֶל מְחוֹזוֹת הַשִּׁכְחָה הַמְּרַפְּאָה.
הִנֵּה אֲסַפֵּר לָהּ, אֲנִי מְהַרְהֶרֶת
אֲבָל אֵינִי אוֹמֶרֶת דָּבָר.
וּמָה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר עַד עַכְשָׁו
הוּא כְּבֶגֶד הַשּׁוֹמֵר עַל חֹם גּוּפָהּ.
(“מה שהצלתי מזכרונה”, עמ’ 52)
בתוכנו אצורים דברים שאנחנו מתקשים לבטא. לא משום שאיננו רוצים לבטא, אלא משום שהדברים הפכו לחלק בלתי נפרד מאתנו וכמו מובנים מאליהם, ואולי משום שדרך העולם היא שאנו האהובים והורינו הם האוהבים וטוב לנו לחוש כך. כי ברור שעיניהם קרועות יותר ולוהבות יותר מעינינו, ושמא או בוודאי, אהבתנו אליהם קטנה מאהבתם אלינו. כך כנראה טבעם של הדברים.
אבל מה קורה כשהורה משכל בן ונפרד ממנו לעולמי עד? איזו שכחה תרפא אותו? עובדת העדרו של אהוב יקר, בן, אח ואב תהיה מעיקה וטורדת, ותגביר את תחושת האהבה שנרצה עכשיו להעביר, אותה לא הבענו די הצורך כאשר היה איתנו. התחושה היא שעלינו להחזיר איזה חוב אנושי למי שאיננו וגם לעצמנו. לפרוש זרועות ולחבק – כאשר הדבר נעשה כבר בלתי אפשרי.
בֵּין שִׂפְתֵי אָבִי מִתְאַבֶּנֶת מִלָּה לַחָה
כְּמוֹ סְנוּנִית בְּמַסַּע הַגֶּשֶׁם חֲבוּטַת כָּנָף
טוֹעָה בִּשְׁקִיפוּת הַחַלּוֹן הַמַּפְרִיד בֵּין כָּאן לְשָׁם
לִפְנֵי מוֹתוֹ הֶחָטוּף בָּאוּ סִימָנִים מִשֶּׁבֶר חֲלוֹם.
דֶּשֶׁא נֶחְרַךְ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו,
עֵץ כָּרַע בַּגִּנָּה וְנִגְרֹר אַרְצָה בִּסְחַרְחֹרֶת עָלִים.
חָזַר וְקַבַל עַל הָעֵץ. וְהֵיכָן הַמְּמֻנִּים עַל רְשׁוּת הָרַבִּים –
כָּךְ דִּבֵּר מֵאַהֲבָתוֹ לְיֹפִי עַד בּוֹא הַכּוֹרֵת.
אַחַר כָּךְ צָעִיף עַל אֶבֶן. סִימָן שֶׁהָיִיתִי.
וּמִי יְדוֹבֵב עַכְשָׁו שִׂפְתֵי מֵתִים
אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי.
(מתוך “הסתלקות”, עמ’ 55-56)
האם המניחה את ידה על ראש בתה ומגוננת עליה בברכתה, היא הנחמה עבור הבת שחוותה אף היא אובדן וזקוקה לה לא פחות. דמותו של האב שיצא אל דרך הנצח חקוקה בזיכרונה. כך היא עומדת מול קברו, רואה את האבן וחושבת על השמים. רואה את האדמה ומדמה ספירות אחרות, שיש בהן ריחוף משחרר ומנחם. כך אנו ברגעים קשים שאותם קשה לנו לקבל, שהדעת האנושית שלנו אינה סובלת, שאינה מקבלת את עצם ההיכחדות שלנו והיכחדותם של יקירנו, של אלה שחיינו נקשרו בחייהם, מהם שאבנו את המשמעות ואת הטעם, במודע ובלא מודע.
החרדה הזו מן ההיעלמות גורמת לנו לדמיין, לקוות לראות דברים נעלים מאתנו, להתמכר למיתוסים ולאמונות שינחמו ויעודדו אותנו. כמו גלגול נשמות והאמונה בקיומו של גן עדן. כמו האמירה כי הם אתנו, רואים ומלווים אותנו עד המפגש אתם בקץ הימים. מכאן נולדים החלומות בהקיץ, ההזיות והריחוף המיסטי המקלים עלינו את מראָה של האבן המכסה על האדם שמתחת, זאת אף שאנו יודעים ומבינים שבדַבְרנו ובהתפללנו אליו הוא לעולם לא יוכל להשיב לנו..
תִּהְיֶה זוֹ שְׁאֵלַת תָּם
חֲסְרַת תִּכְלָה וְטָעַם.
אֲנִי לֹא שָׁמַרְתִּי אֶלָּא אֶת נַפְשִׁי,
וְהָאֵלֶם כְּמוֹ תְּמָנוּן מִשְׂתָּרֵג בֵּין קִירוֹתַי.
בַּחֹשֶׁךְ הַפָּעוּר כְּשֶׁאֶתְהַפֵּךְ עַל צִדִּי לְלֹא שִׁיּוּר
מִן הַטַּחַב יִתְבַּהֲרוּ אוּלַי צוּרוֹת הַדְּבָרִים –
גַרְגִירִים, גַבְשׁוּשִׁיּוֹת,
סְטָלְקְטִיטִים מִתְהַוִּים בַּזְּמַן.
(“קרבן אשם”, עמוד 72)
בשקט הכובש אותנו בלילה באות מחשבות שונות, באים הזיכרונות. בלילה צפות התהיות, עולים הגעגועים ובאות החרטות. כל שאלה אשר שאלנו על פשרם של החיים תהיה כדברי המשוררת שאלה של תָּם. כל שאלה מסוג של למה ומדוע, מאין ולאן, תהיה חסרת פשר וברגעי ערות וצלילות דעת היא לא תספק תשובה. ואולי לשם כך בא הלילה, שהעדר האור בו מאפשר לנו לשגות בדמיונות, לשחרר את המחשבות, להרגיש כרצוננו ולהעצים תחושות שונות של אהבה, חרטה, חסר וגעגוע..
ואז מגיע הבוקר ואנחנו יודעים. אז עולה האור ואנו נחשפים, וכל החיים נחשפים, וכל האמתות מתגלות. ואנו מבינים את הדברים שניסינו להתכחש אליהם או לחמוק מהם, שבים אל שגרת יומנו..
בְּסוֹף הַדְּבָרִים הַנֶּעֱרָמִים כְּבֶגֶד הָפוּךְ,
בְּסוֹף הַדְּבָרִים הַמּוֹתְחִים צַוָּארצִפִּיָּה,
בְּסוֹף הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת, הָאִלְּמִים,
שֶׁעַכְשָׁו הֵם עצומי עֵינַיִם וּשְׂפָתַיִם
וּמְלֵאִים רִיק וְרֵיקוּת מִתְמַלֵּאת כְּלוּם וּכְלִמָּה
וְאַחַר כָּךְ מָה –
זְמַן הֻשְׁלַךְ בֵּינֵינוּ.
עַד כָּאן הָעֲקֵבוֹת
וּכְבָר לֹא פָּנִים, רַק בְּדַל אוֹר
וּמִלִּים מִתְמוֹטְטוֹת פְּנִימָה כְּקֻבִּיּוֹת מִשְׂחָק
.
(“שיר אֶלסוף”, עמ’ 102)
על גב הספר כתוב כי זהו “מסע שירי מרתק ורב פנים, מודע לעצמו ומצטיין באיכויותיו הפואטיות. בתמהיל לשוני מיוחד הכורך פשטות ומורכבות, נחשפים גוונים של מעמקי נפש בהתמודדות מתמדת וסיזיפית עם המציאות..” ואכן כך ונכון הוא. והבמה מסתובבת, המשחק נגמר. הרגעים שהיו חיים שלמים כמוהם כאבחה, כמוהם כהבלחה, כמוהם כהבזק שהבזיק מול עיניו של מישהו גדול מאתנו שאולי רק חלם אותנו.
אני, אשר קטונתי, לא ידעתי בבואי לכתוב על שיריה המצוינים של יערה בן-דוד כי זה אשר אכתוב, כי אהיה מוקף בתחושה של אהבה וגעגועים, כי כך יבליחו במוחי הדברים, אך אודה כי שעת כתיבתם הייתה שעה של לילה עמוק, שקט ומלא קסם.