אמיר אור

סביב השיר 'תור לגלידה'

אחרי שעברתי דרך הוורטיגו של השירים התעכבתי על שיר שהזכיר לי חוויה מירבאן בארמניה. מי שביקר שם במוזיאון השואה הארמני, לא יכול היה שלא להיזכר במראות השואה שלנו. ילדים קרועי עיניים, ערמות של גופות, ואיזו טראומה מתמשכת שחדורה בכל דבר בחיים הארמניים עד היום, כמו שהיא חדורה גם פה. אנחנו במנטליות שבין מצדה לאושוויץ עד היום.

שימו לב איך השיר מצליח גם לחבר זה אל זה את הגורל היהודי והגורל הארמני וגם להפריד ביניהם דרך אותה מחלוקת דתית אינסופית שמלווה אותנו כבר אלפיים שנה, וגם איך השיר נגמר בויתור סמלי על המתוק, על רגע בזמננו זה של אסקיפיזם, כי אי אפשר לברוח יותר.

תור לגלידה

בַּתּוֹר לַגְּלִידָה בְּיֵרֵבַאן

אִישׁ שֶׁשְּׂעָרוֹ פֶּחָם יָרָה לְעֶבְרִי: אַתְּ אַרְמֶנִית?

כְּשֶׁהֵבִין שֶׁאֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, נִסָּה בְּיִידִישׁ

אַחַר חָתַךְ בְּאַנְגְּלִית רְצוּצָה:

מִמִּזְרָח כָּזֶה אוֹ אַחֵר, לֹא מְשַׁנֶּה.

אַתֶּם לֹא מַאֲמִינִים בְּיֵשׁוּ הָאֵל.

רָצִיתִי לְהַגִּיד קַיִן וְיָצָא לִי הֶבֶל

פּוֹעֵר פֶּה

גֶ׳נוֹסַיְד וְהוֹלוֹקוֹסְט

וַאֲנִי פּוֹעֶמֶת בְּלוּז לִשְׁתֵּי מִלִּים עֲקֻדּוֹת

אֶבֶן בְּאֶבֶן

קָרְבַּן חַטָאת

קָרְבַּן אָשָׁם

בְּחָסוּת שְׁתִיקַת אֱלֹהַי וֶאֱלֹהָיו – 

וְיָצָאתִי מִן הַתּוֹר