לאה ענבל דור
פורסם ב'עיתון 77', פברואר-מרץ 2025
יערה בן-דוד, מן המשוררות האיכותיות בשירה העברית כעת, ש'זמן בוורטיגו' הוא אסופת שיריה השמינית, נודדת בין השאר בשירי מסע אל נופי דרום אמריקה; שואבת השראה בקפה 'טורטוני' שבו ישב לורקה, ונמזגת לתוך קולות האוקיינוס האטלנטי הבאים כהד קרנות בפורטיסימו, לצד צלילי טנגו ממאה קודמת, צלילי הסמבה והפסדובלה 'המניפים לגובה שדות אור'. מעשה היצירה הוא עז ונמרץ, ומביא בחשבון דחפים של בני אדם, רגשות עמוקים ויחסים חברתיים בתרבות זרה. תוצאותיו הן נושא מרתק להתבוננות אינטימית של הקורא בנופים רחוקים – בכל כלי התחושה והשפה של הגוף ושל הרגש.
שירי המסע בדרום אמריקה של יערה בן-דוד מציירים חברה ארגנטינאית חיונית, פעלתנית, אינטלקטואלית, תרבותית. בואנוס איירס היא הקוסמופוליס, היא הספרייה של בבל, ובמרכזה בית הקפה הספרותי 'טורטוני' אשר באוונידה דה מאז', שבו ישב לורקה בשולחן של מתדיינים בהוויות העולם ושחקני שחמט. זהו קפה ענק, המשתרע על קטע ארוך של אחת השדרות היפות ביותר של העיר. לורקה בשבתו שם העניק לו את המיתוס שלו, את היסוד המיתי שלו. "הוא ישב שם תמיד לפני מלחמת האזרחים בספרד. / כשפרצה, שב לארצו בגזרת גורל מבישה". המשוררת כמו זוכה בבעלות על פרק חיים קטן זה בחייו של לורקה, כבחלקיק של סוד נצחי, אותו ניצוץ הפועם גם בה. תחושת הקִרבה ההדוקה אליו מומחשת בפסוק משירתו שהיא מביאה – 'צעקה בדמות אליפסה / מהר אל הר / נודדת' – והנה, לורקה נהפך כל כולו למחזור-הדם, לנשימה שלה, והולך וגדל עבורו עתיד טמיר, עם עוצמה גואה של חיים ואמנות. 'אני מתעקשת שיישאר כאן… אל תלך מכאן, פדריקו. שומרים לך ועליך'. אלא שכבר החל להבשיל גורלו הנורא שלעתיד-לבוא: הוצאתו להורג בידי פשיסטים תומכי פרנקו. והאזעקה עומדת אילמת. "עכשיו גם שולחן יכול לחכות עד בוש, תוקע רגליים ברצפה'.
לשיר 'לורקה בקפה טורטוני, בואנוס איירס' אין חוקים קבועים, ובראש וראשונה הוא שילוב ואף מיזוג של אסוציאציות מסוגות שונות כמו התיאטרון, השירה, הריקוד. בן-דוד יודעת לנוע ברחבי הספקטרום של הסוגות האלה ויוצרת איתן משחק מראות. הדיאלוג שלה עם קובץ השירים של לורקה 'רומנסרו צועני' הוא יפהפה: זוהי יצירה שאנדלוסיה החבויה, על צועניה, סוסיה, מלאכיה, כוכבי הלכת שלה, חרותה עליה. 'מה יפה ריקוד הצועני / קינת רומנסרו מקרקעית, מלוא עולם לבדים ואוח".
השיר 'אוטופיה פנטסטית מהמעקה', המתאר תנועת עריסה לבנה של אונייה בנמל בואנוס איירס, מעוגן בערכים הריתמיים של הסימפוניה 'הפנטסטית' של ברליוז. המשוררת, שהיא גם מוזיקאית וזמרת אופרה, מבקשת ליצור התאמה מדויקת בין התיאור הספרותי למהלך הצלילים בפועל. והיות שהמוזיקה אומרת את עצמה בעצמה, לפי כללי הדקדוק הפנימי שלה, ואינה מתמסרת לביטוי מילולי, בן-דוד משתמשת במונחים 'מקצועיים' לתיאור מהלכה: 'אני מתכוננת לגלגול הבא / מבצעי שמים ואדמה / פיאניסימו, פיאנו, קרשנדו, פורטה, / פורטיסימו" – שכן אין דקת הבעה כמוזיקה כשברגשות עסקינן, והמוזיקה מביעה את מה שקצרה ידה של הלשון מלהביע. לבן-דוד הבטה מעמיקה אל תוך המוזיקה, לתוך קדנצה, תבנית מלודית, מהלך הרמוני, כפי שיש לתומאס מאן או לאלדוס האקסלי, והיא רותמת אותם לעגלת השיר, מאפיינת באמצעותם את רגשותיה, ומלווה באמצעותם את התרחשות השיר במעין פסקול מוזיקלי דמיוני. ולקורא מתרחש אז נס: הוא יכול להפוך את היוצרות ולהעמיק את משמעותה של המוזיקה מתוך הקשריה הספרותיים. בתוך כך, השיר מרצד באופן מופלא בין הקונקרטי למופשט, בין החומרי לאנרגטי, בין המוחש לבלתי-מוחש. והכל משתפך, תוסס, מבעבע ושוצף, מפכפך ומקציף עד ש'שירת הים מתכתבת למרחקי טרם / ואופק לא מַבוּיַת".