חיפושי זמן בשירת יערה בן־דוד

אדית קובנסקי

פורסם ב’פסיפס’ 106, קיץ 2019

חיפושי הזמן בשירתה של יערה בן־דוד, העומדים במרכזה של מסה זו, רומזים ליצירתו המונומנטלית של מרסל פרוסט “בעקבות הזמן האבוד” (1871-1922). אצל פרוסט וגם אצל יערה בן־דוד החיפוש נשזר בזמן, המנסה להתקיים באמצעותה של הכתיבה עצמה, וזו הופכת אצל שניהם לאקט קיומי חי.
השירים המובאים כאן מדגימים את כוחה של המלה המאפשרת לאמן לשחזר את קריסת הזמן ואובדנו וגם ליצור “זמן אחר”, אמין יותר ובר-קיימא. יערה בן דוד, בספרה “איזון שביר” (המורכב מששה שערים), ממירה בוירטואוזיות מיוחדת במינה מציאות גשמית ושברירית באסתטיקה סולידית המשתקפת בקולאז’ של מילים, קולות ואימאז’ים הגותיים ורגישים.
אתמקד ב’שירי דיוקן’ מן השער הראשון, ב’קולות מן הבית’ מהשער השני, ואסיים בכמה שירים מ’דלת מסתובבת’ בשער השישי.

בשיר “אישור מחדש” (עמ’ 9, מתוך ‘שירי דיוקן’), מכריזה הדוברת על קניית “זכויות” בחלקה של זמן שברירי ומתאדה (ולא בחלקת אדמה קונקרטית, מצופה), והזכות הייחודית הזאת כרוכה במחיר יקר. ניסיונה הסיזיפי של המשוררת להיאחז בזמן החלופי סופו לאכזב, כפי שנאמר בשיר: “אני קונה לי זכויות / בחלקת הזמן הזאת / שבה משלמים תמיד בתותי דם-דם…”. בחלקת זמן חמקמקה ואשלייתית זו המחיר אכן חריג והאכזבה כמעט מובטחת.
הדוברת, המודעת למצבה האקזיסטנציאלי העומד על בלימה, מנסה להבטיח ולשמר את קיומה באמצעות השפה. היא שואפת לאחיזה קיומית המתבטאת במילים הכתובות ונבראת כל פעם מחדש מיופיו של הפרי היצירתי המבשיל בדמיונה. יערה בן דוד מעלה את נושא הזמן גם בשיר “פנטה ריי” (עמ’ 10), המרמז על רצף זמן תמידי. בפילוסופיה של הרקליטוס “פנטה ריי” פירושו “הכל זורם”. כלומר, לא רק הזמן, אלא
גם היקום כולו נתונים בזרימה נצחית-תמידית. לפי התיאוריה הזאת, חיי האדם מתפצלים בזרימה ההולכת ונמשכת מול ציר-עולם שבעצם עומד על מקומו. אך אצל יערה בן דוד זרימה זו מקבלת משמעות אחרת ואינה מבשרת גדולות ונצורות, או כדבריה: “הכל זורם – הֶגד עתיק
/ יושב אצלי ושותק.” הזרימה כאן הופכת להיות סטאטית במצב שבו הכל נראה דומם. בנוסף, הדוברת בהווה פסימית גם לגבי מה שיבוא, והצהרתה דטרמיניסטית ברורה ונוקבת: “מה שיבוא הוא מה שיהיה באמת”. הכל זורם, אבל הכל גם צפוי מראש. אמת וודאית זו סוגרת הן על
עצמה והן על הדוברת. קביעתו של הרקליטוס הופכת כאן לזרימת כזב בתנופה נצחית המובילה לשום מקום. אך אפשר להבין גם אחרת: הדוברת משליכה את יהבה על העתיד, ומתוך יחס של קבלה והשלמה היא מאפשרת לו לומר את דברו מבלי להשפיע על מהלכיו.

ובהלך רוח זה או אחר המשוררת מנסה למצוא לה בינתיים זמן בעל משמעות ונגיש, ולחילופין, למצוא את מקומה בזמן השברירי והמתאדה, דרכו היא תשתחל “כמו חוט בקוף של מחט”. אך התגמדות קיומית זו, שהיא גאולה בת רגע, סופה לאכזב, כמו הזמן עצמו, וכמו מבטה המפוכח
והספקני של המשוררת. למעשה, ראיה מעין זו משקפת רק חלק מהמציאות כפי שהיא.
הדוברת מתוודה: “מה שאני רואה מזווית העין / איננו מה שבהכרח.” מכיוון שהמבט האנושי אינו יכול להקיף ולהכיל את הכל, וכך לא פעם קורה שראייתנו החזותית וגם הקונצפטואלית מוטעית, והדברים הם קצת שונים מקליטתנו אותם.

בשיר “זמן אחר” מתוך שירי דיוקן (עמ’ 12), ממשיכה המשוררת לעסוק בחיפוש זמן באובססיה המובילה אותה ליצור לעצמה מציאות אחרת הממירה חיים בחיים, בזמן שהיא אוחזת בפיסות קיום הולכות ונכחדות, ברגע הולך וכבה.
כמו בשיר “פנטה ריי”, גם בשיר זה ישנה מודעת לזרימה המתעתעת של המציאות ולאופייה החלופי. הדוברת מנסה, אם כן, לברוא לה מציאות אחרת, “זמן אחר”, דווקא מעיגולי המים הסוגרים עליה, עד שהיא עצמה הופכת ל”אי קטן של רובינזון”. התגמדות קיומית זו היא במרכז השיר “זמן אחר” (כמו בשיר “פנטה ריי”, שבו ניסתה הדוברת להשתחל בקוף של מחט). כאן הנסיגה היא לאי בודד שבו מצליחה המשוררת ליהפך לאי עצמו במטמורפוזה המיועדת להבטיח את קיומה בכל מחיר ובכל צורה.

בדומה לרובינזון המצליח לשרוד אחרי עשרים ושמונה שנות בדידות על אי שומם, שואפת גם הדוברת לנוס ולהתקיים על חלקת אדמה מוקפת מים שאינם יכולים לה. הבריחה, ההופכת לנחיצות קיומית טוטאלית, מביאה אותה ליהפך, במאבק קיומי בלתי מתפשר, לאותו אי גואל
המבטיח את קיומה. ויותר מזה, חתירתה הבלתי נלאית של הדוברת בשיר לברוא לעצמה זמן אותנטי, נמשכת גם בבית האחרון של השיר, המעלה תמונת בראשית של ציפורים מנתרות “מעץ הדעת לעץ החיים”. מתוך ציפייה גדולה מתחברת כאן הדוברת לבריאת העולם ומתארת
במיומנות שירית ייחודית את הניתורים הקלים של “ציפורי הבראשית”, המבשרות את ראשית הקיום האנושי בגן העדן המיוחל. ייתכן שבדינאמיקה של הקיום הזה הניתור “מעץ הדעת לעץ החיים ” מרמז על שתי השקפות עולם: האחת שכלית-קוגניטיבית, והשנייה אינטואיטיבית -אמפירית. הניתור “מעץ הדעת לעץ החיים” יכול ללמד שאין דעת ללא חיים, ושהאלמנט הקוגניטיבי מקבל תוקף רק אם הוא רלוונטי לחיים עצמם. הציפורים בשיר זה, המייצגות ללא ספק את הדוברת, מנתרות “מעץ הדעת לעץ החיים” כי רק כך מובטח קיומן.

יערה בן־דוד פותחת את “שיר תולעת” (עמ’ 21) בוידוי מפתיע ויוצא דופן: “אני כותבת כדי להעביר את הזמן”, כלומר כדי להכניס תנועה ביום-יום שכאילו עומד על מקומו, או במילים אחרות: להנְשים את הזמן. ואולי יש כאן רעיון נוסף, שכתיבת שירה אין בה תכליתיות. הכתיבה עצמה, המניעה את הזמן, היא היא התכלית, כי מעבר לכך אין, ולא צריך להיות, משהו מכוּוָן- מטרה בכתיבת שיר. הדוברת משוטטת “בין גופי נפש, חפצים וקולות” שהפכו לנכסי העבר, מפיחה בהם חיים על ידי עצם הכתיבה עליהם, ובכך היא נותנת משמעות לזמן ולקיומה שלה בזמן.
כבר הכותרת “שיר תולעת” מכוונת לנושאו הארס-פואטי של השיר. אבל רק בבית השני תתפתח אפיזודת התולעת המגיחה “בשעות לא מקובלות” מן הדנטל העָדִין וזוחלת לאיטה על “אדן חלון העץ הכתום / בצד מערב בין ההול למטבח”. התמונה קונקרטית, אבל במישור הסמוי שלה הדנטל העדין הוא המִרקם של הנפש, והתולעת היוצאת ממנו היא השיר הנכתב, תּוֹצָר התנועה הפנימית חסרת המנוח, שמניעה את המשוררת להוציא את השיר מן הכוח אל הפועל ברגע השראה בלתי צפוי. אך גם כשהיא מתעלמת לפעמים מתולעת השיר ו”מניחה לה לנפשה / להיעלם באחד הסדקים”, כלומר גם כשלפעמים הכותבת מניחה לרגע של ההשראה לחמוק ממנה, ה”מילים אינן הולכות לאיבוד”, והן תבאנה מאליהן ובמפתיע, גם אם בהקשר אחר, כמו התולעת היוצאת מן הסדקים – ויקרה נס השיר.
“שיר תולעת”, הנפתח במניע לכתיבה, מסתיים בגאולה אפשרית בזכות קיומן של המילים המסוגלות לברוא עולם ולהעניק גושפנקא קיומית לכותבת.
אם נקרא את השיר מנקודת מבט אחרת, נראה שהופעת התולעת עשויה לרמוז על מטמורפוזה הדומה לזו של גריגור סמסא בסיפורו המונומנטלי של קפקא. סיבות הגלגול המטאמורפוזי אינן ברורות לא אצל קפקא ולא אצל יערה בן דוד. האם התולעת אצל המשוררת משולה לקיומה השברירי, או לקיומו של האדם-בכלל ההופך לחסר משמעות? האם הדוברת שואפת לעבור טרנספורמציה שתיגאל אותה מן המציאות בה היא נידונה לחיות? האם היא הופכת במתכוון לתולעת חסרת חוליות? נראה שהמילים עצמן, המתארות את התולעת בסובטיליות יחידה במינה, הן המהוות את קרש ההצלה הארס-פואטי בו נאחזת הדוברת בכל כוחותיה. מילותיה נחרתות על טבלת שירתה, וזאת גאולתה.
למרות שהשיר הבא, “גב אל הקיר” (עמ’ 25, מתוך ‘שירי דיוקן’), אינו עוסק ספציפית בנושא הזמן, נראה שהוא מתייחס לתקופת משבר בחיי הדוברת, לפסק-זמן שבו שירתה נאלמת. הבית הפותח את השיר מציג את שאלתו הביקורתית והצינית של המנצח המופנית לדוברת: “מדוע אינך שרה… איזו מין זמרת אַתְּ ששותקת כשכולם שרים…?” האם שאלתו רטורית? האם הוא מחכה לתשובתה? האם הוא מסוגל להבין מה מאחורי שתיקה זו? האם הוא מודע לאמת הקיומית של האלם?
המנצח (אדם קונקרטי, או אולי דמות אֵל על-אנושית) פונה אל הדוברת מעמדה של עליונות, מורה לה לבקש רשות לא לשיר… ובכך לתת לגיטימציה לשתיקתה. השערותיו של המנצח לגבי סיבת שתיקתה הן כנראה הדיבור הסמוי של הזמרת עצמה שהשתתקה בעקבות טראומה או אירוע קשה בחייה שהעביר אותה “למקום אחר”, למציאות מאיימת, “לא הרחק מן התופת של דנטה”, שממנה ספק אם חוזרים. במקום האחר הזה יש “עֵיטים ובזים” מטפוריים המאיימים על הקיום.
בעוד שאִזכּוּר התופת של דנטה סוגר את הבית הראשון של השיר, הבית השני פותח באימאז’ של אלוהים מיתי, “חובב ציד מושבע” היוצא לחופשה, בעוד ש”ציפורי מגֵיפה” חגות ללא הרף על “חלת הדבש” של הדוברת, מצב המגביר את חרדתה. חרדה זו יכולה אולי להסביר את שתיקתה בבית הראשון. אמנם בסוף השיר עולה בידה לצלוֹחַ את הלילה כמטפורה לחוויה המטלטלת, אבל גבה אל הקיר ופניה “בלי מראָה”, כאילו איבדה את זהותה ( או כאסוציאציה לאֵבֶל, בשל כיסוי המראָה) הטון האירוני “ומה אם צלחתי את הלילה…?” מורה שהיא מודעת לכך שגם אם הצליחה להתגבר על המשבר, עלול לחזור אליה הזיכרון הזה מחווית האובדן והשכול, ובעקבותיו איבוד הקול כמטפורה לחוויה.

בשיר “קולאז'” (עמ’ 37), המופיע ב ‘קולות מן הבית’, נעה הדוברת בין זמני עבר שאותם היא מתיכה זה בזה: רנסנסי, ברוקי ומודרני, ויוצרת מהם קולאז’ סוריאליסטי מעניין ומורכב, שממנו היא קמה ונלקחת כמו מתוך תבנית. הבית הרב שכבתי בזמן ובסגנונות הבנייה יכול להיות מטונימי לתחנות חיים שונות במציאות חייה הריאלית של המשוררת, אך גם לרבדי עולמה הפנימי והרגשי המותכים זה בזה בחלוף הזמן. פרטי המבנה של הבית משולים ל”חיית קריסטל” שקופה החושפת “מגע בקצות העצבים” בין האדם החי בתוכם (“איש עתיק”) לבין החוטים הסמויים המחברים בינו לבין אותם רכיבי המבנה החוצים זמנים וסגנונות. לפנינו, אם כן, קולאז’ מילולי שאפשר לראות אותו גם כקולאז’ חזותי שבמרכזו הדוברת המכילה את פרטיו ונטמעת בתוכם.
מתוך אחד החלונות במבנה הרב שכבתי ניבטת דמותה המחייכת והעצובה כאחד של המונה ליזה, כשהיא “מתעלסת” בחלון עם “סופר יונק מקטרת” בתשוקה שכנראה מתאדה מול הפוזה המתנשאת שלו בעישון המקטרת. אצל יערה בן דוד המונה ליזה מופיעה בגוון סנסואלי יותר מזו שאצל ליאונרדו דה וינצ’י עם החיוך האניגמטי החצוי שובה הלב. המונה ליזה שלה היא תוצר התקופה המודרנית עם כל המשתמע מכך.
דמות נוספת מופיעה בשיר הקולאז’י הזה כשראשה נתון בין תריסי הבית ומציץ אל חלל התוהו. זו תמונה שונה האופיינית לקיום המתוזז ולרִיק התהומי חסר המוצא במציאות של ימינו. בהמשך ישנה הערה אירונית של הדוברת ש”קץ כל בשר כמובטח לא קרה, אבל…”, (בניגוד לנאמר בסיפור המבול), כלומר עולם כמנהגו נוהג, אבל רִיק, אטימות, חוסר תקשורת אישית ותִפלוּת (“כלום של עופרת”) שולטים בו. הדוברת בשיר מערבבת עצמים קונקרטיים יומיומיים כגון: בית, מדרגות, חלון, תריס, דלת וכו’, עם סימבולים סוריאליסטיים מפתיעים היוצרים בקורא תחושה של חוסר יציבות וחוסר נוחות
קיומית. מעברי הזמן ומהלכי הקיום המובילים לספירות תת-הכרתיות של אובדן, משאירים הן את הדוברת והן את הקורא במציאות “לוליינית” תמידית של תהיות וספֵקות.

במרכזו של השיר “קילופים” (עמ’ 38), נמצא בית-מגורים ריק ועזוב המתואר גם הוא (כמו בשיר “קולאז'”) בקוים סוריאליסטיים. הדוברת פותחת את השיר בגוף ראשון ומודה שהיא לא מעיזה להתקרב אל הבית ש”התקלף מאנשיו”. ככל הנראה, סיבת “ההתקלפות” האנושית הזאת
אינה תוצאה של פגעי הזמן או של הקורוזיה הצפויה מבית שעומד ריק מעל לשנה, אלא מקורה ב”קורוזיה” פנימית, בין כותלי הבית, המרמזת על היעלמותם של הדיירים שהתגוררו בו.
היעלמות זו מתוארת בחושניות ובמאפיינים סקסואליים הבאים לידי ביטוי בנשימות, בלחשים, בבְּשָׂמִים שהתאדו, וב”ידיעת גופה של אישה בגילופין.” בית זה ודייריו עדיין חיים בדמיונה של הדוברת באניגמה מסקרנת לגבי מה שבאמת קרה בין כותלי הבית, דבר ש”איש לא יֵדַע לעולם.”

בהמשך הופכים הדיירים-לשעבר לצללים עטופי תכריכים הדומים ל”עטיפות הנפש המונחות זו על זו ללא דורש”, למרות שהם היו פעם חלק אינטגראלי מהבית העומד כעת במערומיו. הקירות “מובסים” וחרֵבים, מסביב צדפים, אבני חול, לבֵנים פזורות על הארץ, ואין פלא שדימויָן לקוח מן התחום האנושי: הן “חדות כמו שיניים, ללא חלל ביניהן או נקישת רעד”.
הכל שייך עכשיו לקיום שלא מן העולם הזה, כלומר לקיום של “זמן אחר” הרווי כאב ונוסטלגיה. נראה, שההרס לא היה כאן תהליך טבעי, אלא כלייה בטרם עת של דיירי הבית הרודפת את הדוברת באימאז’ אובססיבי של עקבות רגליהם המקיפים את הבית סחור-סחור באקט של אחיזה הזויה במה שכבר לא קיים.

מוטיב הגלגול שנרמז ב”שיר תולעת” של יערה בן־דוד חוזר בשיר “מטמורפוזה” (עמ’ 97),מתוך השער ‘דלת מסתובבת’. כאן מופיע נושא הזמן בחרוז הפתיחה של השיר ומהלכו נמדד מפרספקטיבת הציפורים ה”נינוחות לאורך חוטי חשמל במתח הגבוה”. נראה שציפורים נודדות אלו חוזרות אל “מלכותן האבודה” ומצטופפות על גג ביתה של הדוברת, ה”מציירת עבורן חלון” וּמְפַנָּה להן מקום גם מלפניו וגם מאחוריו, ובכך נותנת יתרון לאותה ראיה רחבת-אופקים
המנוגדת לראייתו המוגבלת של האדם.

ייתכן שכותרת השיר הזה רומזת על רצונה של הדוברת לעבור מטמורפוזה שתאפשר לה לראות בעיני בשר ודם את מה שהציפורים מסוגלות לראות מגובה מעופן. יערה בן־דוד מציירת במכחול דק וחכם אימאז’ים מקוריים הנותנים לרעיון הפילוסופי של השיר חיות
וקונקרטיות (דווקא מן האבסטרקציה הציורית), המאפשרת לקורא להתחבר אליו ולהפנימו תוך הרחבת פרספקטיבת הראיה שלו עצמו. מעניין, שבעוד שה”מטמורפוזה” של קפקא מורה על התגמדות והנמכת האדם לכדי חרק, התהליך ב”מטמורפוזה” של יערה בן־דוד הוא הפוך, כלומר השאיפה היא להגבהה ולהרחבת ההסתכלות הקיומית.

שיר “בידיעה שאי-אפשר” (עמ’ 98) מתוך השער ‘דלת מסתובבת’, פותחת הדוברת במנוחת צהריים ההופכת מיד לסמל של רִיק קיומי שבתוכו היא “מתערסלת” מבלי לפחד מן הבאות. היא מגיעה למסקנה שאי-אפשר להיאחז באשליות, אפילו כשמדובר ברגעי הפנטזיה בסימפוניה של ברליוז. שגרת החיים, בין שהיא מתורגמת ל”יללת חתול” או ל”יבבת תינוק”, משולה לקיום השברירי של האדם המחפש את איזונו בין השגרה היומיומית ההרסנית, בה הוא חי, לבין דמיונו הפנטסטי הגואל. בקריאת השיר הזה ניתן לחוש בכוחו ובערכו הספרותי-אקזיסטנציאלי:

בידיעה שאי אפשר

בִּמְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם, בָּרֵיקוּת הָרַכָּה בְּתוֹכָהּ
אֲנִי מִתְעַרְסֶלֶת קַלּוֹת לְלֹא פַּחַד,
הַיְנוּ הָךְ אִם חֲלַל הַפֶּה
מָלֵא יִלְלַת חָתוּל אוֹ יִבְבַת תִּינוֹק,
בִּידִיעָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב
אֶת הָרֶגַע הַנֶּאֱחָז עֲדַיִן
בַּסִּימְפוֹנְיָה הַפַנְטַסְטִית שֶׁל בֶּרְלִיוֹז.

בֵּין שִׁבְרֵי זְכוּכִית לֹא נִרְאִים
מַה שֶּׁיִּהְיֶה הוּא שֶׁהוֹוֶה
וְגַם הוּא כְּבָר לֹא.

“מה שיהיה הוא שהוֹוֶה”: הדוברת בשיר חשה ששברי הזכוכית הבלתי נראים יסכנו תמיד את ההולך לתומו ויארבו למי שנתקל בהם, ולא בכדִי היא מקדימה את זמן עתיד להווה, בניגוד לנאמר בקוהלת: “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש”. דבר לא ישתנה. גם בעתיד ישתקף ההווה הסטאטי המוביל לשום מקום, לדרך ללא מוצא, כפי שעולה מעמדתה של הדוברת בשיר “פנטה ריי.”
השיר “שיר אֶלסוף” (עמ’ 102) הסוגר מסה זו (הולחן ובוצע על ידי הזמרת חני דינור), נפתח בשלוש אנפורות (“בסוף הדברים”) היוצרות שטף ניגוני ומקורי ומעוררות אסוציאציה של אחרית ימים, לא במובן התנכ”י של חזון גאולה אפשרית. הן מסמנות דווקא ראיה מפוכחת המשלימה עם הרִיק הקיומי. נראה שההווה והעתיד גם יחד (כמו בשיר “בידיעה שאי אפשר”) אינם מבטיחים תקומה. בסופו של דבר, נערמים הדברים זה על זה כמו “בגד הפוך”, ללא אפשרות של תיקון, גם כשמדובר בדברים היפים ביותר בעולם.
דברים דוממים אלה אמנם עוברים פרסוניפיקציה, אבל באופן פרדוקסלי הם נשארים אילמים,
“עצומי עיניים ושפתיים” ומתמלאים רִיק ואפילו “כלימה” על שהם כך ולא אחרת. הדוברת בשיר
מביעה בשאלה רטורית את השלמתה עם מציאות חיים זו שתישאר בעינה: “ואחר כך מה?”
“זמן הושלך בינינו”. ועכשיו, בהתנתקות מן האיש האהוב, המילים, כאמצעי תקשורת בין-אישית “מתמוטטות פנימה” באימאז’ נפלא ומיוחד המדמה אותן ל”קוביות משחק”.
אבל כפי שכבר ראינו ב”שיר תולעת” של יערה בן־דוד, “מילים אינן הולכות לאיבוד” וכשהן
מפלסות להן דרך אל השיר, הן מבטיחות גאולה אסתטית-אמנותית הנותנת תוקף לקיום.

לסיכום, השירים המרגשים והעמוקים מתוך הספר “איזון שביר”, שאליהם בחרתי להתייחס כאן, משקפים את כישרונה ורגישותה של יערה בן דוד בעיצוב מציאות רב שכבתית בזמן ובלשון, מציאות המאוכלסת באנשים יקרים, באימאז’ים מקוריים, בחפצים ובמצבים אנושיים שבריריים העומדים על בלימה. עם זאת ניכרת במשוררת היכולת המרשימה לגלות בזמן הזורם והמתכלה גם פוטנציאל של בנייה מחדש. נראה שתהליך הזיכוך הפנימי העובר עליה מוביל בסופו של דבר לחיפוש אחר קיום אלטרנטיבי אחר בזמן, למעבר מן הפיזי והקונקרטי אל המטאפיסי והבדיוני, לבריאת זמן שיבטיח את המשך קיומו החיוני של האיזון השביר הן בחיים והן ביצירה הניזונה ממנו.