על השיר 'לורקה בקפה טורטוני'
שָׂמחתי והתכבדתי ליטול חלק באירוע השקת ספר שיריה החדש של המשוררת והאמנית יערה בן-דוד, 'זמן בוורטיגו', שהתקיים ביום שישי האחרון
בבית היוצר בנמל תל אביב. בחרתי לקרוא את השיר 'לורקה ב-Café Tortoni , בואנוס איירס'. הנה הוא, ובהמשכו הדברים שאמרתי במעמד מרנין לב זה.
לורקה ב- Café Tortoni, בואנוס איירס
'צְעָקָה בִּדְמוּת אֵלִיפְּסָה / מֵהַר אֶל הַר / נוֹדֶדֶת'
פדריקו גרסיה לורקה
הַפִּנָּה הַשּׁוֹקֶקֶת שֶׁלּוֹ בְּקָפֶה טוֹרְטוֹנִי
מְדַשֶּׁנֶת זְמַן שֶׁהָיָה חַף מִשְּׂרִיטָה.
אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת שֶׁיִּשָּׁאֵר כָּאן.
מָה יָפֶה רִקוּד הַצּוֹעֲנִי
קִינַת רוֹמַנְסֵרוֹ מִקַּרְקָעִית, מְלוֹא עוֹלָם לְבַדִּים וְאֹחַ.
אַל תֵּלֵךְ מִכָּאן, פֵדֵרִיקוֹ. שׁוֹמְרִים לְךָ וְעָלֶיךָ
הוּא יָשַׁב שָׁם תָּמִיד לִפְנֵי מִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים בִּסְפָרַד.
כְּשָׁפָּרְצָה, שָׁב לְאַרְצוֹ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל מְבִישָׁה.
עַכְשָׁו גַּם שֻׁלְחָן יָכוֹל לְחַכּוֹת עַד בּוֹשׁ, תּוֹקֵעַ רַגְלַיִם בָּרִצְפָּה.
*****
כשקראתי את השיר הזה, הרגשתי כאילו אני דורך על מרצפות רטובות מבכי ומזיכרון, בין שולחן בקפה טורטוני בבואנוס איירס לבין אדמת גרנדה הספוגה בדמו של לורקה. זה לא שיר שמתאר — זה שיר שהוא לחש כישוף, מעלה באוב.
לורקה הצועני, הילד של הדּוּאֶנְדֶּה, מבצבץ כאן בין השורות העבריות — לא כרוח רפאים, אלא כנוכחות ממשית המסרבת להישכח.
הטקסט נע מהר אל הר, באליפסה של זמנים הקושרת בחוט בלתי נראה בין לורקה המשורר ללורקה האדם, בין בואנוס איירס לגרנדה, בין הזמן ה"חף משריטה" לבין שולחן ש"יודע לחכות עד בוש".
התחושה העולה היא של דיאלוג עמוק עם העבר, לא מתוך נוסטלגיה גרידא אלא מתוך סירוב נחרץ — סירוב לשכוח, סירוב להניח, סירוב לקבל את גזרת הגורל המבישה. בקפה טורטוני המיתולוגי בבואנוס איירס, אדם יכול לשבת ליד שולחן, להביט בלוח זיכרון ובדיוקן שחור־לבן, ולרגע לשכוח כי מדובר בדמות מן העבר.
כי לורקה נוכח כאן, מוחשי. לא כפסל דומם, לא כצל חולף — אלא כישות חיה המהדהדת בין קירות העץ העתיקים, משתקפת בצלוחית הַצּ'וּרוֹס, מתמקמת בגב הכיסא שמולך. זהו מרחב קסום שבו שיר נעשה לזיכרון חי, וזיכרון הופך לנוכחות בלתי מעורערת.
שירתה המלוטשת של יערה בן-דוד בספר זה היא מסע מרתק בזמן ובמרחב, דיאלוג מתמשך ונוקב עם קולות מן העבר, והדגמה מופלאה לכוחה העצום של השירה להחיות מחדש רגעים אבודים ואנשים שכבר אינם. כמו השולחן האיתן בקפה טורטוני, גם שיריה תוקעים רגליים עמוק בקרקע המציאות ומסרבים בתוקף לשכוח את מה שראוי לזכירה נצחית.
אני מברך על צאת הספר לאור ומודה מקרב לב על הזכות לקרוא ולהתבשם משירה מרוממת זו.