על 'שירים בימי קורונה' מתוך ספרה החדש של יערה בן-דוד
עופר חן
זמן בוֶרטיגו, הוצאת ספרי עיתון 77, 2025
שירתה של יערה בן-דוד מתאפיינת בראש ובראשונה בקול ייחודי ודק-רגש והבעה, החל מהשירים הביוגרפיים, דרך השירים הנוגעים בקולקטיב הישראלי וכלה בשירים עם הפן האוניברסאלי, תוך שימוש במטאפורות מפתיעות, בסמלים ובטרמינולוגיה השאובה מעולם תרבותי עשיר ומגוון.
בקריאה מעמיקה בשירי ספרה החדש של בן-דוד זמן בוֶרטיגו ובהתחקות אחר הקו המנחה בסדר הופעתם בקובץ, מתגלה מלאכת מחשבת של אנאלוגיה והרמז; עולה מתוכם אמירה רעיונית ומוסרית, והדבר משתקף בעיקר בשירי הפרק השני 'שירים בימי קורונה'. יש לראות את חטיבת השירים הזו כמסכת רעיונית ארוגה היטב, מעשה אמן, העוברת מתיאור מצב עכשווי כלל אנושי לחוויה אישית ואחר כך לחשבון נפש היסטורי כלל אנושי. במילים אחרות, סדר הופעת השירים בפרק והתפתחותם בו מגלים רצף רעיוני קוהרנטי.
'זמן עגול', השיר הראשון במחזור הקרוי על שמו, רומז כי את המגפה יש לראות מתוך אנאלוגיה מחזורית, לא רק לאסונות שחוותה האנושות, אלא בראש ובראשונה למבול המקראי, אשר נקשר בחטאי האנושות. השיר פותח באמירה הרומזת למבול המקראי: 'צִפּוֹרִי מַגֵּפָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מְנַקְּדוֹת שָׁמַיִם, / שְׁמֵי לֶחֶם נִקּוּדִים'.[1] דומני כי דמות ה'ציפור' מתכתבת עם סיפור נוח והמבול; אם במקור סימלה היונה את השלווה והרוגע שלאחר המבול, הרי בשיר מסמלת הציפור דווקא את האסון ההולך ונקשר בשמים במראֶה של 'לחם נקודים', שעל-פי המקרא (מל"א י"ד: 3) פירושו לחם עָבֵשׁ ומקולקל. השיר נחתם באמירה רבת משמעות: 'כְּמוֹ מַחֲלָה שֶׁמְּחַפָּה עַל מַחֲלָה אַחֶרֶת / מִזַּן נָדִיר, מְשֻׁבָּח עוֹד יוֹתֵר'.[2] דהיינו, לתפיסתה של המשוררת אין מגפת הקורונה אלא ביטוי נסתר, למחלה אחרת, עמוקה יותר, בה לוקה האנושות, כפי שיתברר בהמשך.
בשיר השני, 'שתיקות נגופות' המשוררת כמו מתחילה במסע שתכליתו לרדת לעומק האירוע; השלב הראשון הוא שלב האֵלם שהיא חווה, לנוכח המצב החדש: 'פְּסַנְתֵּרִי הַחוּם שׁוֹתֵק. / גַּם מֵיתְרֵי קוֹלִי'.[3] השלב השני, אחרי האֵלם הראשוני, מתגלם בניסיון להשקיף מעבר להווה הקונקרטי. דווקא מתוך הכאוס ואימת המגפה קמה משוררת לעשות חשבון נפש אנושי-היסטורי: 'וּמֵאֵימַת הַדְּמָמָה קַמְתִּי עַל רַגְלַי, / וְעַל יַד פִיקוּס בֶּנְגָּלִי עֲנָק הִפְרַחְתִּי גַּעֲגוּעַ'.[4] דומני כי רמז לחשבון הנפש ההיסטורי, שאותו עושה המשוררת בהמשך חטיבת השירים הזאת, נמצא ב'פיקוס הבנגלי'; עץ זה איננו רק סמל לאומי בהודו, אלא סמל לשורשים העמוקים הקושרים בין ההווה לעבר, בין אובדן לצמיחה.
בשיר השלישי, 'עֵינֵי חוטמנים', ממשיכה המשוררת לתהות על אופי האירוע המטלטל, ומנסה למצוא תשובה לתהפוכות הטבע, לשרירותיות שבו, בראש ובראשונה במעשיו של האדם. השיר פותח במבט אל העבר: 'בְּיָמַיִךְ, אִמָּא, נָפְלוּ רִבְבוֹת חֲלָלִים מִיַּד אָדָם. / רַק הַטֶּבַע לֹא סָטָה מִמַּעְגָּלוֹ וְנָתַן / שְׁאֵר כְּסוּת, וְעוֹנָה בְּעוֹנָתָהּ'.[5] דהיינו, בעבר הרחוק נגרמו אסונות כתוצאה ממלחמות, בהן נלחמו בני-האדם זה בזה, אך לא פגעו בבריאה עצמה, אשר הייתה נאמנה לאדם וסיפקה לו את צרכיו, בהתאם לחובתה אליו, ברוח חובות האדם לאשתו (שמות כ"א: 10). אולם, כל זה השתנה בעידן המודרני: 'נִרְאֶה כִּי שָׁאוֹן שֶׁחוֹלְלוּ בְּנֵי אָדָם הִפְרִיעַ / לִשְׁנַת הָאֵלִים שֶׁקָּמוּ לִנְגֹּף / וּלְחַזֵּר כְּמוֹ רוּחַ רְפָאִים בַּחַלּוֹן'.[6] במילים אחרות, הפגיעה של האדם בבריאה, אשר באה לביטוי בניצול משאבי הטבע והשחתתו, עוררה עליו את זעם האלים. אמירה זו עומדת באנאלוגיה מקורית לסיפור המבול המסופוטמי; נזכיר כי על-פי 'עלילות גילגמש' האלים מתעוררים להביא מבול בעקבות הרעש שמחולל האדם, המפריע למנוחתם.
דומני כי שיר זה מזכיר לכאורה את המסר המקביל בשירו חיים חפר, 'בראשית' (1959), שביטא ביקורת על המלחמה הקרה: 'בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ / והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום // […] / הוא ברא אדם בצלם אלוהים / ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי // […] / והאדם אילף כל בהמה / והאדם חרש באדמה / […] והאדם כבש כוכבי מרום /
והאדם ברא את האטום / והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום'.[7] אולם, אם חפר מצביע על הסכנות הצפויות לבריאה מהנשק הגרעיני, ומבליע את הרעיון כי טוב לאדם שלא נברא משנברא: 'וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם / וישבות מכל מלאכתו / ולא ברא את האדם',[8] הרי שבן-דוד לא רק מצביעה על משקלו של הגורם האנושי בהפרת האיזון ובניתוק מן הטבע, אלא גם מציעה תיקון ומוצָא מהמיצר. לדידה, דווקא אסון המגפה עשוי לחולל תמורה במחשבה האנושית, אשר תבוא לאו ממהפכה רעיונית, אלא מחזרה לדרך בראשית, שנזרעה ונסללה עבור האדם כייעוד, אך טרם נזרע בה תוכן ממשי: 'מִן הַתֹּהוּ לְהִכָּתֵב לְחַיִּים בֶּהָפוּךְ וּבַמְּשֹׁעָר, / לִמְחֹק מִלִּים מִשָּׂפָה נְגוּפָה // וּבְמַכַּת מִלָּה חֲדָשָׁה לִבְרֹא אֱלֹהִים אֲחֵרִים / שֶׁיִּתְעַקֵּשׁ / עַל תֶּלֶם חָרוּשׁ לִזְרִיעָה'.[9]
השיר הרביעי, 'אל געת', יוצק לכאורה תוכן ומשמעות ל'מילה החדשה' לכאורה, החותמת את השיר הקודם. 'כְּבָר בַּבְּרִיאָה שֶׁלּוֹ עִרְסֵל מִיכֶלְאָנְגֵ'לוֹ גַּעְגּוּעַ חוֹלֶה / בַּמִרְוָח הַקָּטָן הַבָּטוּחַ בֵּין שְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת, / וְהָיְתָה הֻלֶּדֶת תְּהוֹמִית'.[10] שיר זה מתכתב עם הציור 'בריאת האדם' (1512-1508), של מיכלאנג'לו המופיע על תקרת הקפלה הסיסטינית; האצבע האלוהית, הנוגעת-לא-נוגעת באצבעו של האדם, מבטאת לא רק את הזיקה שבין האל לאדם, שנברא בצלם, אלא גם את תפקיד האדם לשמר את ההרמוניה בבריאה. אולם, רומזת המשוררת, אותה שאיפה להרמוניה הלכה ונשתכחה מהאדם: 'שָׁנִים עָבְרוּ. / תִּקְרַת הַקַּפֶּלָּה הָעַתִּיקָה הַגְּבוֹהָה נִמְחֲקָה מִצִּיּוּרוֹ, / תְּשׁוּקַת הַמַּגָּע כֻּסְּתָה טִיחַ חָדָשׁ אָפֹר'. דהיינו, הניכור של האדם המודרני והתרחקותו מהאל הבורא השכיחו ממנו את ייעודו הקמאי.
בשיר החמישי, 'לשומקום בטיסה ישירה', ישנה אנאלוגיה לשירו של המשורר הוולשי דילן תומס, אשר שורה מתוכו מופיעה כמוטו בראש השיר: 'אַל נָא תֵּלֵךְ בְּעֶדְנָה אֶל הַלַּיְלָה הַהוּא הַטּוֹב'. בעיקרו של דבר, מבטא השיר התנגדות למוות וקריאה לאחיזה בחיים. ואכן, מן השיר עולה כי דווקא מתוך הכאוס ומתוך ההתבודדות שגוזרת המגפה על האדם, ישוב ויתעורר בו אותו רעיון בראשיתי, הגנוז בתת-מודע הקולקטיבי וינהיר את דרכו: 'כְּשֶׁאֵין טִיסוֹת יוֹצְאוֹת, / חַיִּים מִתְכַּנְּסִים כְּפֶרַח לַיְלָה // כְּשֶׁעוֹלָם נִטְרָף / נִטְרָק שָׂפָה עַל שָׂפָה, / הוּא נִפְתָּח חֲשָׁאִית כְּמוֹ / תַּחְתִּית כְּפוּלָה שֶׁל מִזְוָדָה מִתָּא הַמִּטְעָן / לְהַבְרָחוֹת שׁוֹנוֹת, / […] / כִּיסִים מְלֵאִים שֶׁמֶשׁ לְעֵת מְצוֹא. // לְבַסּוֹף מִדֶּשֶׁן הַתְּנוּמָה יִפְקַח לָשׁוֹן מִכְוַת אוֹר'.[11]
השיר השישי, 'שלום רב לְשׁוּבֵךְ', החותם את פרק שירי הקורונה, מתכתב עם השיר הראשון: אם בשיר הראשון מבשרת הציפור על האסון המתקרב, הרי בשיר האחרון היא דווקא מביאה בכנפיה את הבשורה החדשה-ישנה, של השתחררות הבריאה משלטונו המנצל של האדם וחזרה לאותה הרמוניה בראשיתית: 'הִיא בָּאָה בְּאִבְחַת תְּנוּעָה, / מֵחֵיק מִתְפָּרֵעַ שֶׁל טֶבַע מְאֹהָב / נָטוּשׁ מֵאָדָם / הַנָּסוֹג אֶל בֹּשֶׁת קִירוֹתָיו – / מַיְנָה הוֹדִית מִן הָעֵץ, / פִּתְאוֹמִית בַּחַלּוֹן. / שְׁקִיקָה צְהֻבַּת מַקּוֹר מְצִיצָה פְּנִימָה / שׁוֹאֶלֶת. עַיִן בְּעַיִן / אֲנִי עוֹנָה לָהּ בְּלִבִּי הַנִּגׇּף – // הֵן שָׁם בַּגַּנִּים גַּם הַתַּן חָזַר עַכְשָׁו לְהַזְכִּיר / מֶה הָיָה כָּאן מִבְּרֵאשִׁית'.[12]
כללם של דברים, סדר השירים בפרק 'שירים בימי קורונה' איננו מקרי. נהפוך הוא; הוא עומד באנלוגיה ברורה למסר הרעיוני המשתקף בהם – החל מהבשורה על האסון הקָרֵב, דרך חשבון נפש אנושי-היסטורי המתבטא בזיהוי התרחקותו של האדם המודרני מייעודו הבראשיתי וכלה בתיקון אפשרי, בדמות החזרה להרמוניה שבין האדם לטבע, והדבר משתקף במוטיב הציפור בשירים; תחילה מבשרת הציפור על האסון ההולך ונקשר בשמים, ולבסוף היא חותמת בבשורת התיקון האפשרי המיוחל.
[1] יערה בן-דוד, 'זמן עגול', זמן בוֶרטיגו, תל-אביב 2025, עמ' 19.
[2] שם.
[3] 'שתיקות נגופות', שם, עמ' 20.
[4] שם.
[5] 'עיני חוטמים', שם, עמ' 21.
[6] שם.
[7] חיים חפר, 'בראשית',
[8] שם.
[9] 'עיני חוטמנים', זמן בוֶרטיגו, עמ' 21.
[10] 'אל געת', שם, עמ' 22.
[11] 'לשומקום בטיסה ישירה', שם, עמ' 23.
[12] 'שלום רב לשובך', שם, עמ' 24.
כרטיס ביקור, עיונים ביצירתה של יערה בן-דוד, עורך: עופר חן.
על העטיפה: קולאז' של יערה בן-דוד – 'פתוח סגור פתוח' 2003.
סידור, עימוד והדפסה: א. אורן הפקות דפוס בע"מ, תל אביב,
הוצאת עמדה, 261 עמודים