שלום יערה ,
קראתי את מבחר שירייך בהנאה רבה.
מאוד מורגש החוש האסתטי שלך – גם בהתבוננות בעולם, גם בעושר האסוציאטיבי האמנותי והתרבותי (ראייה בין תחומית שחשובה גם לי מאוד) וגם בדרך העיבוד החווייתי שלך למילים, שמטבען הן מדיום נשחק.
בעניין זה ובאיפוק הרגשי שלך, ליוו אותי במחשבה ובתחושה , שני שירים של נתן זך – “כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר” ( וזה נתון לדיון לתפיסה של פול ואלרי, וודאי לתפיסתי שלי), והשיר “הצייר מצייר. הסופר מספר, הפסל מפסל/ אך המשורר אינו שר, / הוא הר בצדי הדרך…
את מתבוננת…את מרגישה בכל חושייך, את רושמת את מציירת, את מלחינה את המראות, את מעבדת אותם במילים..
את מתבוננת בעולם ברגישות גדולה ודקת הבחנה , כשהחוש הדומיננטי לא פחות מחוש הראיה הוא חוש השמיעה, שרגיש וקשוב מאוד למנעד רחב של קולות וצלילים ורחשים, גם קולות הדומם הסובב אותנו, שהרי גם לדומם יש נפש.
החוויה שלך את העולם מתקיימת תוך תהייה של המכילה המצויה בתהייה מתמדת- איך העולם הנחווה והזולת, מכילים אותך.
זוכרת שכתבתי לך על ספרך הקודם שאת מאוד זהירה בהחצנת רגשות, מאוד זהירה ומאופקת ומדודה ושוקלת את המילים באשר להבעה ישירה של רגש וחוששת מהחצנת מגע. .. וזה ניכר בשירים רבים – שומרת תמיד על “איזון שביר”- בין מי שמתהלכת בעולם כ”בובת חרסינה חסינת שברים” (ואת לא חסינה) מחשש לפגוע ולהיפגע, לשבור ולהישבר, לבין מי שרוצה להיות לוליין- יותר להעז , וגם אז את “שומרת על האיזון השביר/ באלם”, שהרי “אפילו הציפורים כבולות לשמים” כדברי בוב דילן.
ובתוך כל הזהירות המדודה והמוקפדת הזו – המעוף שלך נהדר!
מאוד הפתיעה אותי מסתך “הרהורים בשולי השירים” – לא שכיח שמשורר כותב על כתיבתו שלו. כתבת ברגישות ובחכמה.
ושתנוח עליך תמיד ההשראה.
בברכה חמה
חנה סקרה