להחזיר את הדופק למה שכבר התאיין ובכל זאת ישנו ואינו מרפה.
מונח לפני ספרה היפה של המשוררת יערה בן-דוד “לובשת בגד הפוך” (הוצאת הקיבוץ המאוחד) – מבחר מספריה הקודמים בתוספת שירים חדשים. הדברים שאני כותב כאן הם רק רשמים ראשונים מהספר. ולא חלילה ניתוח ספרותי.
רק התחלתי לקרוא בו, וכבר מלאו אוזני קולות רבים. זהו ספר המדבר אל הקורא בהמון קולות. יערה בן-דוד משוחחת בו עם עצמה הֲיֶשְׁנָהּ ועם עצמה החולפת עם הזמן. כמו קֹהלת, היא משרטטת מחשבות על מה שחלף ועל מה שנותר ממנו, ולבסוף על מה שייוותר אחרי שגם זה כבר לא יהיה.
את הספר סוגרת אך למעשה גם פותחת, מסה שכתבה יערה. המסה נקראת “אני טיפת גשם שכל צבעי הקשת בה” וכבר בראשיתה היא כותבת:
‘לובשת בגד הפוך’ הוא סיכום ביניים המאגד מבחר מספרי הקודמים ושירים חדשים. סוף והתחלה, התחלה וסוף וחוזר חלילה. כמו פס החיים. לחוש בקצות העצבים את הקיים והמתהווה, להיאחז ברגעי ובחולף כמו גם במשוער, בבלתי צפוי, באין ובריק. להחזיר את הדופק למה שכבר התאיין ובכל זאת ישנו ואינו מרפה. שירה נותנת תוקף וטעם לקיומי, ברוח אמרתו של דקארט ” אני חושב, משמע אני קיים”, גם כאשר הספק מרים גבה…”
משום החולשה שיש לי למה שוויזואלי ועובר הפשטה, שמתי ליבי לכך שהציפורים המופיעות בקולאז’ שעיצבה יערה על העטיפה היפה מעופפות ממנה אל תוך הספר והופכות בו לשירים. האמת היא שיערה מדברת אלי בציפורית. כמו בשיר ”מטמורפוזה’ מספרה ‘איזון שביר’ שראה אור בשנת 2015 ומופיע בספר ‘לובשת בגד הפוך’ בעמ’ 112:
מטמורפוזה
מֶשֶׁךְ הַזְּמָן הוּא תְּלוּי צִפֳּרִים
נִנּוֹחוֹת לְאֹרֶךְ חוּטֵי הַחַשְׁמַל בַּמֶּתַח הַגָּבוֹהַ.
וְאָז בְּמַשָּׁק אֶחָד גְּדוּשׁ הֶמְיוֹת הֵן טוֹפְפוֹת עַל גַּג בֵּיתִי,
כְּשָׁבוֹת אֶל מַלְכוּת אֲבוּדָה
בָּהּ אֲנִי מְצַיֶּרֶת חַלּוֹן וּמוֹתִירָה
חָלָל מִלְּפָנָיו
וְחָלָל מֵאֲחוֹרָיו
לְפַנּוֹת לַהֵן מָקוֹם
הֵיכָן שֶׁהַפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה מְאַפְשֶׁרֶת לִרְאוֹת
אֶת מַה שֶּאֵינִי רוֹאָה בְּעֵינֵי הַבָּשָׂר.
ספר נפלא לזמן ימי קורונה. אך גם לכל שאר הזמנים, כי לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ואידך זיל גמור.
לא יכולתי להתאפק והרשיתי לעצמי לצייר את דיוקנה של יערה בן-דוד וציפור יושבת על כתפה. סליחה משתיהן שלא ביקשתי רשות.
