שיחה בעקבות תערוכותיה בצוותא ובמשכן לאמנויות הבמה בת”א
אורה בנטוב-רון – אמנית ואוצרת
פורסם בעיתון 77 ב-2006
המתבונן בקולאז’ים של יערה בן-דוד נפעם מהשפע של שברי מוטיבים, מטאפורות ואסוציאציות, שבעיצוב מוקפד הם לובשים פנים חדשות ואיכות יפהפיה ומעניינת. קשה במבט ראשון להקיף את כל העושר הזה: עיניים העוקבות אחריך מכיוונים שונים, פרפרים קצוצי כנף וחרקים קטועים וממוסמרים, כלי נגינה פזורים בין יצורים ימיים, שעונים עם קוביות משחק, דמויות אנוש ובהן המונה ליזה בפוזות שונות – כל אלה באווירה סוריאליסטית חריפה.
במפגש עם יערה הפתיע וכבש אותי הניגוד בין העדינות והשקט שלה לבין הכוח הרב המוקרן מעבודותיה – ושמחתי לשוחח אתה.
ש’: כמשוררת את עוסקת זה שנים גם באמנות הקולאז’. מה המניע לכך?
ת’: העיסוק בקולאז’ משעשע אותי ונובע כנראה, בין היתר, מרצון להיאחז בכל מה שמוחשי בחיים. את השירים אני כותבת בעט לפני הקלדתם במחשב, כי אני אוהבת להרגיש פיזית את כלי הכתיבה. מעבר לכך, אני רואה את אמנות הקולאז’ כהשלמה מסוימת לשירה: לפעמים המלים מחפשות את המגע האַחֵר, בגלל מוגבלותן הידועה. “בראשית הייתה המלה”, כתב המשורר הצ’כי יירי קולר. לפני כן, בתקופה שבה הרגיש כי המלים בוגדות בו, הוא ניסה לשבור את המחיצה בינו לבינן על ידי עשיית קולאז’ים מאובייקטים שונים. עבודותי הן הַדבָּקוֹת של גזירי תמונות על משטחים קטנים יחסית, ויש בהן משהו מאיכויות השיר: סוד הצמצום והתנזרות כמעט מוחלטת, במתכוון, מהוספת צבע.
ש’: אמנות הקולאז’ ואמנות השירה קשורות אצלך מעצם עיסוקן במטאפורות. בקולאז’ים את יוצרת מטאפורות סמליות, שלפעמים הופכות למוטיבים חוזרים. מדוע בחרת דווקא בהן? מה את מבקשת לבטא באמצעותן?
ת’: יש אצלי “פלישות” דו-סטריות, אם כי לא סימולטניות, משיר לקולאז’ ולהיפך. אמנם “בראשית הייתה המלה”, אבל רבגוניות המטאפורות החזותיות בקולאז’ מולידה לא פעם שיר, או לפחות יכולה לפרנס חלק מרכיביו. פיסות של מטאפורות חזותיות כגון: עיניים, ידיים ורגליים, נעליים, קופסאות ומגירות, רימונים ועוד, נשלפות מן המצאי הזמין ומן התת מודע, ומתוך הריבוי הזה נוצרת אחדות. זוהי יציאה להרפתקה בעקבות גזירי התמונות המגרים את הדמיון והמחשבה. בהקשרים החדשים, שבהם נתונים הגזירים, הם מקבלים פן אחר, משמעות חדשה, ואני מרגישה איך הולך ונרקם קולאז’ השיר. כשאני כותבת קולאז’, אני רואה מוזיקה. כל הפרטים מתלכדים לסיפור, או משדרים מסר כלשהו: אמפתיה, ביקורת ומחאה, הומור ואירוניה.
העין, כמוטיב וכיסוד סוריאליסטי מובהק, מתבוננת פנימה והחוצה, וכמו השירים, גם הקולאז’ים יוצאים מן הקונקרטי לאמירה מסוימת. לַיָּד, כמוטיב חוזר, יש פונקציה הַבָּעָתִית, ממש כמו לעין, שפעם היא פקוחה ופעם עצומה, ובדומה לנעל ולרגל (למשל, זו הדורכת בנעלי עקב על רימון שָׁחוּט) – היא מבטאת גם את מעורבות האמן ביצירה.
ש’: בקולאז’ים אחדים מבצבץ דיוקנה של המונה ליזה. מה מקומה בעבודותיך?
ת’: ראשית, כפל הפנים בדיוקנה, סמיכות העצב והחיוך. זהו העיקרון שעליו מבוסס הקולאז’: העמדת אלמנטים מנוגדים בכפיפה אחת, יצירת הרמוניה מתוך הדיסוננס, שליפת הצחוק מתוך הבכי. גם החיים הם כאלה, ותמיד אחד האלמנטים דומיננטי יותר. בקולאז’ “ביקור מעולם אחר” מופיע, בין היתר, דיוקנה של המונה ליזה הלכודה בקורי עכביש. תמונתו בת האלמוות של ליאונרדו דה וינצ’י מגיחה לעולם המאה ה-21, כשההרמוניה בין החיוך לעצב מופרת לטובת הניכור. המונה ליזה, תוצר עתיק, לא בן זמננו, תיפול ברשת קורי העכביש האורבת לפתחו של מי שבא מעולם אחר ואינו מכיר את חוקי המשחק של המציאות המודרנית. מרסל דושאן הדביק לה שפם. אחרים בנו ועוד יבנו לה סביבה חדשה כזו או אחרת. אמיתות נושנות חולפות מן העולם. במקרה הטוב הן קמות לתחיה בלבוש שונה, תוצר התקופה. בקולאז’ “גברת בשינוי אדרת” מושתלת המונה ליזה בעולם הטלקומוניקציה המודרני כשבידיה פרחים לבנים.
ש’: הזמן הוא אחד האלמנטים הבולטים בשירים ובקולאז’ים. מדוע הוא כה מרכזי בהם?
ת’: מאז ומתמיד חייתי בתחושת זמן חזקה. בקולאז’ “עוגן” מופיע זוג שעונים שלובים של גבר ואישה בתנועה קדימה. בקולאז’ “למנצח על הזמן” יש שעון בסגנון דאלי, שהוא חלק מכינור המשלים את צורתו. ויום אחד אני מגלה במקרה, שבכ”א משלושת ספרַי האחרונים השיר הפותח מעוגן בזמן. אבל כנראה אין מקריות. בביתי ישנם שלושה שעוני קיר. האחד ממהר, האַחֵר מאט ורק השלישי מדייק… אני זקוקה לשלושתם כי הם מאַזנים אותי. לזמן שלי, הבנוי משכבות של עבר, עתיד ובעיקר הווה, יש שתי פונקציות: הוא משביח את האדם, ומנגד – מקמט ומכלה.
ש’: מדוע קראת לתערוכה “פְּנים-חוּץ”?
ת’: מכיוון שבקומפוזיציות שלי מצויים יחסי פְּנים-חוּץ במובנים שונים. ההתבוננות פנימה אל תוך נופי הבית והנפש היא בעת ובעונה אחת גם התבוננות בסובב, בקיים ובצפוי, במוחשי ובמשוער, בריאלי ובסוריאליסטי.